“"אהה... אבל זה ספר ילדים," כך הגיב הקורא האחרון שהמלצתי לו על הספר, אדם מבוגר ומהוגן, כשהוא תולה בי מבט טמום מבע, משתהה ומשתאה. ואכן, באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד, בה ראה הספר אור, נכתב כי הוא מיועד לגילאי 10-15. כמה שהשיוך הזה חוטא לספר. אני חושב שקוראים מבוגרים רבים עשויים למצוא בספר עניין, טעם והנאה, כפי שאני מצאתי בו. אם הסקירה שלי תביא אתכם לקרוא את הספר הנפלא הזה, שפשוט שבה אותי בקסמיו, דייני.
חלקו הראשון של הספר מתאר את אורח חייהם של יהודי אתיופיה בארץ הולדתם ואת מערכת יחסיהם הטעונה עם האמהרים הנוצרים. "מדוע אונה לנו גורל כזה, להיות מופקרים לאיומים ולסכנות מצד האמהרים? איך זה שדווקא בנו, בני ביתא ישראל, דבק הכינוי בודא – אוכל אדם? אני בטוח שהאמהרים אומנם מאמינים שאנחנו בעלי זנבות...". וגם – "בכל לילה נתפסים פלאשים שמנסים להבריח את הגבול לסודן. אמור לי, מה כל כך רע לכם כאן, שאתם מתרוצצים בלילות כצבועים מוכי שגעון? אתיופיה כבר לא טובה בשבילם והם רוצים רק דבר אחד – מדינת ישראל".
חלקו השני של הספר מתאר את מסע עלייתה של משפחה מבני העדה לארץ, על כל הקשיים הטמונים בו, החל ממחלות ומגפות, דרך התקפות של זאבים, וכלה בפורענויות אנושיות קשות בדמות שודדים שמסתערים על העולים בגבול סודן, בוזזים את רכושם הדל ואף חוטפים אותם ומוכרים אותם כעבדים. הסופרת אינה מגיעה לשלב של תיאור חייהם של העולים החדשים בארץ, אך היא מצליחה לשלב בעלילה, אשר לב לבה הוא תיאור העלייה עצמה, גם קורטוב מקשיי ההתאקלמות של העולים בארץ, מן האפליה והגזענות שלעתים קרובות קידמו את פניהם. אמבאו, חברו הטוב של ממו, הגיבור המספר, התאבד במהלך שירותו הצבאי, והתיאור של הסצנה הזאת בעלילה גרם לי לצמרמורת פיזית. "בעודם זועקים ובוכים יצאו בני משפחתו של אמבאו במחול המוות, ואני הצטרפתי אליהם. בכל כוחי חוללתי, עד לטשטוש חושים. עולם ומלואו נשכח ממני ונותרה רק הסחרחורת שנסתחררה בראשי".
הספר פרי עטה של דורית אורגד, שאיננה ממוצא אתיופי. חשוב לי להדגיש זאת, כיוון שלדעתי הסופרת צלחה את המבחן הקשה ביותר שניצב בפניה, הלוא הוא מבחן האותנטיות. הספר, שנכתב בגוף ראשון, שומר על רמה גבוהה מאוד של אמינות, וזה הישג ראוי לציון. מחקר יסודי שעורך סופר מבחוץ איננו מהווה ערובה לתיאור אותנטי של רוח הדברים. נהפוך הוא, קצר מאוד הוא המרחק בין תיאור אמין ומהימן של ההווי והפולקלור הפנימיים, במקרה הזה של יהודי אתיופיה, לבין תיאור שתפור בטלאים גסים, קר ומנוכר, גם אם הוא מדויק מבחינה עובדתית. הסופרת שוזרת בספר שלל מילים באמהרית, לרבות ביטויים ושמות של חגים ומאכלים (מעוררי תיאבון, אם יורשה לי). היא עושה זאת בחן רב, באופן שמשתלב בעלילה באופן חלק וטבעי. הסופרת הולכת על החבל הדק הזה במיומנות של אקרובט מנוסה, שומרת על אותנטיות כובשת ומקפידה לא ליפול במלכודת המלאכותיות המעושה.
את הספר מעטרים איוריו המקסימים של אבי כץ, מעשה ידי אמן. הציורים הם בשחור לבן והם משתרעים על פני עמודים שלמים, מיטיבים להביע סצנות חשובות בעלילה, לרבות דקויות כהבעות פניהן של הדמויות.
הספר ראה אור ב- 1988, אחרי הסנונית הראשונה של מבצע משה (1984) ולפני מבצע שלמה (1991) שהיה בהיקף נרחב בהרבה. מפליא בעיניי כיצד הספר היפה הזה עומד במבחן הזמן ושומר על אותנטיות גם לאחר שני עשורים. העלייה המבורכת של יהודי אתיופיה לארץ נמשכת גם בשנים האחרונות, טיפין טיפין אמנם, אך בקצב עקבי ורצוף. עפ"י נתוני משרד הקליטה, בשנת 2014 עלו מאתיופיה כ-100 יהודים, ובשנת 2015 כ- 150. עלילת הרומן, שהתרחשה באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, יכולה הייתה להתרחש, בתיקונים קלים, אף בימינו אנו.
אז אם חשקה נפשכם ברומן שמשלב סיפור הרפתקאות מרתק, שופך אור על חייהם של יהודי אתיופיה בארץ הולדתם, מדגיש את התמדתם ביהדותם גם בזמנים קשים ומביא את סיפור עלייתם המפרך לארץ, ספר שמקרין ציונות נלהבת וכתוב מנקודת מבט של נער שמשדרת תום נעורים – זה הספר בשבילכם. כן, גם (ואולי בעיקר) אם אינכם זאטוטים זבי חוטם בני עשר להם יועד הספר במקור.”
