הייתי השבוע בחנות "סיפור חוזר" ל """" רק שאלה """"" וכמובן שיצאתי במבצע של נובמבר עם 3 ספרים, שבמקור היו מיועדים לנכדה שלי....
המבצע הינו 3 ספרים ב-30שח.
אחד מהם זה ספרון זה "מסע הדוד מקס שכתב <mark>חנוך לוין</mark>.

קניתי אותו בגלל האיורים היפים והחרוזים היפים שכתב <mark>חנוך לוין</mark>.
הספרון קטנטן אבל מיוחד, ולקח לי איזה רבע שעה לקרוא את כולו, ויישאר בספריה שלי ולא ילך לנכדה שלי שעוד מעט בת-6.

מאחורי המילים הפשוטות

זמן קצר לפני פטירתו של <mark>חנוך לוין</mark> היתה לי הזכות לשבת לידו במקרה ולצפות במחזה. זכור לי שקהל התבונןבמחזה ואני התבוננתי על תגובותיו.
<mark>חנוך לוין</mark> לא זכה להאריך ימים. אבל לדעתי מרבית הכתיבה שלו היתה מלוטשת , מתוחכמת, ובעיקר היתה לו ראיה חדה.
הוא ניבא במחזותשלו את אשר אנו עוברים היום .
לעיתים היתה תחושה שהוא חורג למחזה אבסורד. או שהוא מרשה לעצמו להגזים בתאוריו.
לא אחדש אם אכתוב שהוא היה יוצר ברמה שבישר

ספר שמצריך קריאה חוזרת.

המון קטעים של פרוזה שעוסקים בנושא אחד (האדרת נשים) וכל אחד עומד בפני עצמו עם אמירה ועומק.
עם כל אישה נאדרת, יש גבר מושפל. בהתחלה ניתן אולי לחשוב שמדובר במין פריקה אירוטית-ביזארית גחמנית של <mark>חנוך לוין</mark>, אבל יש פה הרבה מעבר.
עם כל סיפור יצאתי ברגש אחר, ואמת שישנם גם סיפורים שקצת מגרדים לקריאה, אבל באמת אפשר להרגיש את הצעקה הרעיונית שלו מהכתב.

<mark>חנוך לוין</mark> אגדה. אני לא ט

קטונתי מלבקר את <mark>חנוך לוין</mark>. מה שכתוב כאן הוא ללא סדר מכוון. אלו מחשבות בעקבות הספר. דברים שבחרתי לחלוק איתכם.
ובכן אני יודעת אדוני הבמאי, כולנו נמות בסוף. זה בלתי נמנע, אבל אני אדם אופטימי (-או לפחות משתדלת להיות כזו) והייתי מופתעת לשמוע דברים שכתב חנוך. מה שפורסם על ההרצאה היה מסקרן אז זרמתי בכל זאת (רוני קובן היה שם וזה היה נראה מבטיח וזה ,הוא ראיין את אשתו של חנוך.) לרוע המזל מי שבא איתי נהנה י

כמה גאון ככה רעיל.
אני מודה שכמעט ולא הכרתי את לוין ולכן ניגשתי בהתרגשות לספר.
הכתיבה קצת יידית עם התפיסה היהודית הקלאסית, זו הצנומה והחלשה.
<mark>חנוך לוין</mark> גאון!
יש לו הבזקי שנינות מפילי לסת והומור מעולה על זה אין ספק,
אבל התחושה מסביב כבדה, הפסימיות המוגזמת שלו מטפטפת רעל לנשמה.
אני נטשתי בצער (תרתי משמע) אחרי שעה, לא נראה לי שאחזור בקרוב.

אסופת סיפורים קצרים העוסקים בעניינים שבינו לבינה, בינה לבינו ובעיקר בינינו לבין עצמנו.
<mark>חנוך לוין</mark> במבט חודרני אל תוך נפשו האפלה של האדם, מתאר בכתיבה מופלאה את מה שהוא מוצא בנבכי תודעתנו.

מצחיק, משעשע, מהנה, מרגש, עצוב, בקיצור: גאוני

(תמצית עבור מי שלא שמע על הספר ועל <mark>חנוך לוין</mark> כלום)

ז'אנר: הומור קקיפיפי
מה יש: פרוזה, מערכונים, פזמונים, תסריטים אילמים. לוין היה גדול המחזאים וגם גדול כותבי ההומור במדינתנו (אוקיי, לדעתי. אבל בכל מקרה הוא בצמרת הטבלה). אם לא קראתם שום דבר שלו- מצפה לכם חוויה מטלטלת בקנה מידה של שהות בת חודש בכלא הטורקי. הסגנון של לוין שונה מכל מה שנהוג (מלבד אצל חקייניו הרבים, תבוא עליהם הברכה) ו"הג'יגולו מקו

בספריה שלי, זו הפרטית ולא הציבורית שאליה חזרתי לאחרונה, הקדשתי מדף שלם לספרי תיאטרון. הספרים שעל המדף הזה הם רובם ככולם שייכים לזכרו של מי שהוא בעיניי הוא הגדול מכולם, <mark>חנוך לוין</mark> זכרונו לברכה שעם השנים קיבל הכרה מצד הממסד. במשך השנים יצא לי לראות כמה הצגות מפרי עטו, כשהחוויה הגדולה מכולם היתה ונותרה בעיניי היא "מלאכת החיים", שהיתה בזמנו בכיכובם של יוסי בנאי זכרונו לברכה, ו-תיקי דיין שתבדל לחיים ארו

במשך שנים אנשים הלכו לתאטרון כדי לשמוע את השפה של לווין. השפה עשירה בגסויות בסגנון 'המלך אובו', ניסוחים ילדותיים של האמיתות הכי גדולות שיכולות להיות קיימות, ובעיקר לנסח את תמצית ההוויה האנשוית במילים של "גם שחקן על במה חושב על איך להכניס את הפושק'לה לתוך הפישפשושק'לה". ספר הציטוטים הינו חובה לכל מי שאוהב את <mark>חנוך</mark> לווין ורוצה לגעת ברפרוף על ה'יציאות' הגאוניות הגדולות ביותר שלו. לאנשים שפחות בקיאים ב