מאז שהקריאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וברגע שאני מסיימת ספר אחד, אני עוברת מיד לספר הבא שממתין, לא קורה יותר מדי, לצערי, שאני מסיימת ספר ורוצה להיאחז בו עוד קצת, לחשוב עליו, להרהר בו, לקחת ממנו איזה מסר או איזו תובנה שאני רוצה שילוו אותי. אבל כשזה קורה, אין דבר נפלא וממלא מזה. אז הנה דוגמה לספר כזה שהכריח אותי לחשוב והזכיר לי, שוב, למה הקריאה היא אחת האהבות הגדולות שלי. ואין ספק שזה אחד הספרי

מלחמת העולם הראשונה זוכה עכשיו, כך נראה, לקאמבק. יתכן שהרעיונות מהמלחמה שבאה בעקבותיה מוצו? ואולי יש נסיון לחזור "למלחמה הגדולה" ולראות איזה DNA היא הורישה למלחמה שבאה בעקבותיה, ולמלחמות הרבות מספור שבאו בעקבות יורשתה? כך או כך הספר הזה עוסק במקצת במלחמה ההיא - ליתר דיוק בכפר צרפתי קטן שנמצא תחת כיבוש הגרמנים, ובעלילותיהם של מספר דמויות, הממחישות מה שקורה בזמן מלחמה.

<mark>ג'וג'ו מויס</mark> בעלת השם המדליק

בטיסה חזרה מברלין פנתה אליי אישה שני מושבים ממני ואמרה לי "אפשר לשאול מה את קוראת?" נתתי לה מבט לא מבין והיא המשיכה "פשוט אני מסתכלת עליך כבר די הרבה זמן ואת כל כך נהנת מהספר. זה חייב להיות ספר מעולה".

וזה אכן ספר מעולה.
כבר הרבה זמן שלא קראתי ספר מצחיק כל כך. יש בו בעצם הכל - צחוק, כאב, בכי, התרוממות נפש ואופטימיות רבה.
על הכל מנצחת ביד רמה <mark>ג'וג'ו מויס</mark> שזה ספרה השלישי שאני קוראת והוא מעולה כ

זה לא סוד שספריה של <mark>ג'וג'ו מויס</mark> הופכים מיד עם פרסומם לרבי מכר, החל מהספר הראשון שתורגם לעברית "אחד ועוד אחד", "הנערה שהשארת מאחור", "ללכת בדרכך" שממנו הופק סרט סוחט דמעות, ו"החיים אחריך" שלטעמי היה קצת מאולץ.

השאלה היא למה?

לדעתי <mark>ג'וג'ו מויס</mark> היא ברמנית טובה, שיודעת למהול קוקטייל ערב לחיך שגורם לתחושה נעימה וסנטימנטאלית.

ספריה מורכבים לרוב ממערכות יחסים, שמצליחות לגעת בכל אחד ואחת, ומכ

"גם שהכול קורס הבית הוא המקום שבו מישהו עדיין מחכה לך – או לפחות זוכר אותך"

ספר נוגע ללב מבית היוצר של <mark>ג'וג'ו מויס</mark>. בדרך כלל אני לא קוראת את הספרים של מויס, אך לאור התקופה הלא רגועה בארץ, החלטתי ללכת על ספר קליל.

לסופרת הזו יש יכולת לשזור כאב ותקווה לתוך חיים רגישים ומורכבים.

פה תמצאו דמויות שמתמודדות עם פרידות, החלטות קשות ותחושת שייכות שמתערערת. לכל דמות יש מטען רגשי, גיבנת, חיפוש אחר

עומדת בתור לקופה בסופר. משמאלי יש סטנד כזה עמוס בממתקים שנמכרים בתפזורת.טעמי,כיף כף,סניקרס,קינדר בואנו,כל הדברים המתוקים המפוצצים בסוכרים ומיליון קלוריות מיותרות,שאני ממש לא צריכה אותן. זה דקה וחצי בפה,וכל החיים בצורת צמיג במותניים.

אז אני מתחילה לגלגל בראשי את המחשבה עם איזה מהם אני הולכת להתענג,בזמן שברקע אני אומרת לעצמי:"עזבי אותך,חמש דקות מתוקות , ושעה וחצי של ייסורי מצפון. קחי תפוח במקום".

פוביזם הוא זרם בציור המודרני שהתפתח בצרפת בראשית המאה העשרים, והוא מאופיין בצבעים עזים, בקונטרסטים, במשיחות מכחול נמרצות, ובשימושים מוזרים של אור וצל. הצייר המזוהה ביותר עם הזרם הזה הוא אנרי מאטיס. ציירים שהושפעו מהזרם, אם כי אינם משוייכים אליו ישירות הם מונה, קנדינסקי, וכמובן מארק שאגאל. רבים מסתייגים מציור מודרני באמירה שזה "לא ציור בכלל", ושאלו "סתם קשקושים שאפילו ילד קטן יכול למרוח". אני יכולה

על המלחמה הזו לא מדברים כמעט, למרות שגם היא הותירה לא מעט צלקות וחבורות. זו מלחמה שהרעידה, זעזעה ושינתה את מראהו של העולם.
האנשים שיכלו לספר עליה כבר לא בעולם החיים. זה היה לפני כמאה שנה. זו היתה מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1914-18, שנקראה גם "המלחמה הגדולה" עד ולפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הספור שלנו התחיל בעירה סן-פרון בחודש אוקטובר בשנת 1916, כשמגפי חיילי גרמניה כבר רמסו ברגליהם כל ח

להיכנס בנעליה-<mark>ג'וג'ו מויס</mark>
SOMEONE ELSE'S SHOES – Jojo Moyes
חוות דעת אישית – לי יניני

ספר מקסים, מרגש, מצחיק, מותח וקריא. הכתיבה קולחת, קלילה, זורמת וסוחפת – כזו שפשוט אי אפשר להניח מהיד.
<mark>ג'וג'ו מויס</mark> בנתה כאן דמויות מסקרנות ומלאות עומק. האמת? התחברתי לכולן.
השם "להיכנס בנעליה" מדבר בעד עצמו – מטאפורה רבת משמעויות: מסע חיים, זהות, עוצמה, חילופי תפקידים, והיכולת לראות את העולם מעיניו של אחר. הס