בית

עבורי, כריכת ספר היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האמנותית של הקריאה. היא שער הכניסה, לרגע הקסום בו רעשי הרקע של החיים נמוגים, והנפש מתכנסת לקראת המסע המנחם של הקריאה.

כך היה כשפגשתי לראשונה את כריכת הספר הדיירת. של <mark>תמר מרין</mark>, בו צילום של בית דירות ישן ורעוע, שצולם במבט אלכסוני מלמעלה, המעניק לו יציבות מפוקפקת ותחושה של ניכור. על קירותיו כתמים עכורים של הזנחה, המעידים על דייריו – אנשים משולי החב

סיפורם של זוג גרוש מובא לפנינו כל פעם מנקודת מבט של אחד מהם.
הספר מתחיל מארוע חריג בדירה בשעת לילה מאוחרת אליה מוזמנים שוטרים. הם נכנסים לדירה בדיוק כדי לראות סכין מונפת ואת הזוג הגרוש בסופו של עימות קולני.
וכעת הספר בעצם מתחלק לשני חלקים: הצד שלה והצד שלו.
לכאורה התחלה טובה... יש פוטנציאל. יש ארוע פתיחה טוב עם סימני שאלה בתוכו שאתה מסתקרן להבין.
חציו הראשון של הספר מספר את הרקע והשתלשלות הא

ספר מעולה , מרתק , שפה קולחת . מומלץ מאד .