|
|
|
1.
|
|
שירתו של משה עזוז מסרטטת דיוקן אישי של אדם באמצע החיים המתבונן בעצמו, בסביבתו ובמעשה הכתיבה עצמו ביד רגישה ומדויקת....
|
|
2.
|
|
שברים פשוטים בנוי לכאורה משרשרת סיפורים עצמאיים, אך קריאה רצופה בקובץ תגלה את המבנה הפנימי הייחודי שיצר משה עזוז במחשבה רבה ובתנופה יוצאת דופן.
עזוז משרטט את דמות היוצר במחצית חייו, המשלם מחיר רגשי ומשפחתי על פנטזיות אמנותיות ומיניות שהוא מתקשה להגשים. הפיכחון וחריפות המבט נתונים במאבק נצחי עם התשוקות המביכות, הניוון האמנותי־ארוטי והרעב המתמיד ליותר־ממה־שיש. הדרמה הזו מוצאת לה מופעים שונים ומוארת מזוויות שונות, עלילתיות וצורניות. לא אחת הופכת הפרוזה של עזוז לשירה ממש, והמתחים שבין המבעים הקוטביים־לכאורה מעבים עוד את סיפוריו והופכים אותם למסע לשוני־חושי יוצא דופן.
אך יותר מכל, כתיבתו של עזוז פותחת את הלב והמחשבה כלפי האופן שבו הליבידו, הארוס והיצר הם עולם אחד מרובב ומורכב; עולם שבו המין והכתיבה מפרים ומחרבים זה את זה; תולדה של אותו יצר שהוא לפרקים רגע הולדה ולפרקים מרחב אלים של הרס והשחתה. היושרה, הסחף והפיכחון, שמתוכם כתובים סיפוריו, והאופק הלירי הניבט מהם, ישאירו את קוראי הקובץ כואבים וערים מאוד.
משה עזוז, יליד תל אביב. סיפוריו פורסמו במגוון כתבי עת ספרותיים (מסמרים, פטל, מקרוב ועוד). בשנת 2007 פרסם את ספר השירים דיוקן עצמו. מורה לספרות בתיכון בגבעתיים....
|
|
3.
|
|
במהלך השבעה על אביו מתמוטט זהר, גרוש ואב לשני ילדים בוגרים. אורחיו מניחים שאבלו הכבד הכריע אותו, אבל עמוק בתוכו הוא יודע שלא באבל הזה מדובר. עם חזרתו לביתו הוא מציב לנגד עיניו את תמונתו של מושיק, פעוט שלא ברור מי היו הוריו ומה עלה בגורלו, ומתחיל לספר את סיפורם המשותף – סיפור שראשיתו בקיץ שבו גילה את התמונה שהוסתרה ממנו.
הדיאלוג בין זהר הנער למספר המבוגר שמתבונן בו בדקדקנות מאלץ אותו להתמודד, לראשונה בחייו, עם סוד הזרות שלו. הוא מתחקה אחריה, נובר בגופה המאיים לבלוע אותו אל תוכה, וכמו מרצף מחדש את הקוד הגנטי שלה.
ביד בוטחת ובגוף ראשון אמיץ וחודר מעניק לנו משה עזוז סיפור בלתי נשכח על נער שהודח בלידתו. נער זר, מוחלף, שמתאמץ לרכוש את כישורי החיים הטבעיים שנשללו ממנו....
|
|
4.
|
|
"אֵיךְ לִנְשֹׁם וְהַקּוֹל בַּגָּרוֹן?" שואל משה עזוז בפתח ספרו החדש, המצייר ניסיון עדין ונועז גם יחד להיחלץ מאותה משוואה, שבה קול עצוּר שולל לכאורה נשימה חופשית, וקיום פנימי המספיק לעצמו אינו עולה בקנה אחד עם בקשת היסוד של המשורר – למצוא מוצא אל העולם.
בפתח הספר עומד "מחזור ליום חול", רצף שירים אישי ואינטימי, העוסק בהורוּת ובזוגיוּת, בבדידות, בצורך ביצירה ובהכרה, בקיום שנסדק ומתאחה לסירוגין. אלא שמהלך מעניין מוליך את שערי הספר הבאים מן הלשון החנוקה של פְּנים הנפש ללשון ניסיונית, פורצת גבולות, הסוללת דרך לעתיד צבעוני יותר, קרנבלי כמעט, שהטרגי חובק בה את הקומי.
קולו הפואטי של עזוז עיקש, בודד. זהו קול השייך קודם כל לעצמו, אך גם לקוראים קשובים שימצאו בו את עצמם. נדמה שעזוז מבקש, באופן מודע ומושכל, להשתייך למסורת של משוררים המנסים לומר דבר-מה מכריע על הקיום, אבל מסרבים להתלהם, בוחרים באיפוק, מתוך הכרה מוקדמת בתבוסה שמניב כל ניסיון כזה. בזה כוחו של עזוז, באיזו עדינות שאינה חסרת יומרה, כלומר, שאינה חותרת לאין-אונים דווקא, כי אם למאבק המוליד יופי ואמת.
מוצא אל העולם הוא ספר שיריו השני של משה עזוז. ספריו הקודמים: דיוקן עצמו (צבעונים, 2007) וקובץ הסיפורים שברים פשוטים (פרדס, 2020)....
|
|
