“****



משהו היה לי מוכר מדי בסיפורים האלה, כמעט מפחיד. הרגשתי כאילו נכתבו עליי, רק בחיים מקבילים, בעולם שלא בחרתי בו את מה שבחרתי וקרה לי את מה שקרה. בקלות הייתי יכול להיות הילד הזה, עם פלומת השפם העדינה, שנגרר אחרי אמו למסע מייגע של קניית בגדים לבר-המצווה. הייתי יכול להיות גם הסופר/משורר הכושל, שמתחייב לכתיבה ומתמסר לה אבל מסתבך במערכות יחסים שמעכבות אותו ואת החלום השברירי שלו. בעולם מקביל הייתי הפנסיונר פזור הנפש עם מכשיר השמיעה והאישה הנרגנת, או אולי הבן שלו, או המנכ"ל הזה שנשוי כמעט באושר אבל עורג אל הלקוחה ששולחת לו הודעת ווטסאפ סתמית שמותירה אותו מסוחרר מבושה ותאווה.

תכונה שממעטים לדבר אודותיה כשמדובר בספרים היא דיוק. ובספר הזה יש הרבה דיוק. למשל, דיוק בבחירת השם - שמאוד אהבתי את דו המשמעות שלו, והוא מעניק חרך הצצה לשברים הבנאליים, חסרי הזוהר אך המרסקים, שנבעים בחייו של כל אחד. דיוק בדימוי על הכריכה, דיוק בצבעים, בתיאורים, במטאפורות, בשפה הדלה-כמעט שאינה נזקקת למילים גבוהות ולא מתהדרת במשלב אקסקלוסיבי כדי להשיג את המטרות שלה. דיוק בבחירת האירועים הקטנים, שיש בהם מצד אחד משהו מאוד מינורי, אמין, מקומי וישראלי, ומנגד גם דרמה מטלטלת שנוצרת דווקא מהחיכוך הפשוט של הדמויות עם החיים, החיים האלה שכולנו מכירים, אלה שאין בהם תעלומות רצח או סיפורים גדולים מהחיים.

אולי זה בדיוק העניין. לספר על החיים עצמם, ולא על משהו יותר גדול. זה מספיק.”