הספר הזה לקח אותי למסע בזמן אל תחנות חיי. אמנם אין לי דבר, ומעולם לא היה לי כלום עם ברזיל, אבל נראה שחיי נשים, ואולי גם גברים, היו דומים להפליא בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת. חבל רק שבאותן תחנות חיי לא הצלחתי לחייך ולצחוק כמו שקרה לי כשקראתי בספר הזה והסתכלתי על הכל מרחוק ובמבט מפוכח.
במרכז הספר שתי אחיות. אאורידיסי וגידה, בנותיהן של זוג ירקנים. הן הפוכות לגמרי. גם בתכונותיהן וגם בחייהן. גיד

סבתא נאנחה בכבדות, "יש לך מטאטא אולי?". היא באה לבקר אותי בבית שלי, לראות איך הוא, עלתה ברגל את כל 61 המדרגות לקומה-רביעית-בלי-מעלית שבה גרנו באותו זמן. הצעתי לה מים, ואז תה ("רק מים חמימים עם קצת לימון, תודה"), וישבנו. אחרי כמה דקות של שיחה היא בהתה בקירות הסלון שלי וביקשה מטאטא. ואז היא עברה על כל הפינות, הורידה את כל קורי העכביש שהצטברו שם, וכשהחזירה לי את המטאטא והתיישבה היא הפטירה "את לא בלעב

כבר בילדותה הייתה אאורידיסי מוכשרת ומבריקה שביכולתה להתפתח לגדולות, אך העולם הפורטוגזי השמרן סגר עליה
וניתב את חייה לריקנות ולשיממון עם בעל שהיה 'נוח' להתחתן איתו.
היא לא אהבה אותו, אבל ידעה שהוא בעל טוב.
"אנטנור אף פעם לא התרוצץ ברחובות, מעולם לא הרים עליה יד, הרוויח יפה, ומיעט להתלונן.
הוא רק לא רצה שיפריעו לו כשהאזין לרדיו או כשקרא עיתון,
כשישן עד שעה מאוחרת וכשנח אחרי הארוחה, וכל עוד