שנת 1943 בספרים

ד"ר יעקב רכניץ הוא בוטניקאי ימי (לא להתבלבל עם ביולוג ימי) ועיקר מומחיותו היא בתחום האצות. מכיוון שכך טבעי שאחרי שעלה לארץ ישראל מווינה יקבע את מושבו ביפו השוכנת לחוף ימים המלאים וממולאים באצות, אותן שולה הדוקטור רכניץ, מייבש, מקטלג ורושם במחברתו. מלבד זאת הוא מלמד בבית הספר גרמנית ורומית (כלומר לטינית) מחוץ לשעות העבודה והמחקר הוא אוהב לשכב בחדרו, לקרוא בספר, לבשל קהוה ולטייל עם בנות העיר. וזאת לדעת, הדוקטור הצעיר הוא גבר נחשק וחשוק עד מאוד, ולא פחות משש עלמות חן סובבות אותו תדיר בתקווה שיינשא להן. לצערו של רכניץ הוא חי בתחילת המאה ה-20 ולא בתחילת המאה ה-21, כך שהבילוי הנועז ביותר שהוא יכול לבלות עם הריבות החביבות החפצות ביקרו הוא טיול על שפת ימה של יפו, מקסימום לבית הספר החקלאי מקווה ישראל או למושבה הצעירה ראשון לציון.
לכאורה הכול דבש אצל הדוקטור האצן, אלא שיש עניין קטן שמפריע. בימי קטנותו בווינה התחבר רכניץ לשושנה, בתו הקפריזית של יהודי עשיר ונכבד, פיגורה אוסטרו-הונגרית בסדר גודל בינוני שאף נתעטר בתואר קונסול. וכמו שילדים לפעמים עושים נשבעו השניים שבועת אמונים שבבוא היום יבואו בברית הנישואים, ונתנו תוקף לשבועה בשריפה של כמה קווצות משערות ראשם ואכילת האפר ביחד. מקסים.
השנים חלפו ומר רכניץ מילא כרסו בחוכמה ובמדע, הפך לדוקטור רכניץ והתמקם ביפו יפת ימים. אבל שושנה, שהיא אישה חולנית ונוירוטית ובלשון בוטה במקצת אפשר לומר שהיא לא מציאה גדולה, חוזרת לסיפור ומשבשת את חייו הנינוחים של ד"ר רכניץ.
גיבור העלילה, האצן המלומד דוקטור רכניץ הוא יהודי חילוני, או חופשי בלשון התקופה, הוא לא מקיים מצוות ולבו הולך דווקא אחרי אלי יוון ורומי ולא אחרי אלוהי ישראל. אני מניח שהחלוקה בין חיי החולין בשפלת החוף לקדושה של ירושלים, חלוקה שכבר הפכה בנאלית וקלישאית, התחילה בימי הבראשית ההם, אולי אפילו לפני היות תל אביב. נדמה לי שגם ברומן עב הכרס "תמול שלשום" עורך עגנון את החלוקה בין יפו עיר החול (תרתי מה-נשמע) ובין ירושלים עיר הקודש. באופן אישי אני אוהב יותר את סיפורי היראים של עגנון, הספוגים ביידישקייט ומתובלים באינספור ארמזים ורפרורים לספרי הקודש, אבל כמובן שגם בנובלה "חולית" כמו שבועת אמונים, הוא מלהטט בשפה כלהטוטר הזה ממש. מה אפשר לומר. מאסטרו.

ספר מצויין, כשהתחלתי לקרוא בכלל לא הייתי מעוניינת בחיי הדבורים או בדבורים אך ככל שקראתי נמשכתי לנושא יותר ויותר.
הספר עצמו כתוב בצורה שגם אדם שלעולם לא למד דבר על דבורים יוכל להבין על מה מדובר אך הכתיבה המופשטת איננה פוגעת בתוכן, הספר נוגע בהרבה היבטים בחיים של הדבורה בצורה קצרה, ברורה, מעניינת וקלה להבנה.
אני מציעה בחום על הספר הזה גם למי שאיננו מתעניין בדבורים.

ספר מרתק, המתאר את תהליך היצירה המופלא של חברת נערים סביב מחנך צנוע ומיוחד. מקרנקו פעל מתוך אמונה שלמה ביכולם של הנערים להוביל ולקחת אחריות על חייהם, ולאור גישה זו פיתח אותם ואת השיטה שלו. ספר חובה לכל מחנך, ולכל אדם שמאמין באנשים. ספר זה הומלץ לי ע"י סבי, שקרא אותו כשעלה ארצה עם חברת נערים.

ספר זכרון לזאביק אילון מקיבוץ החותרים, שנפל בסיני תשכ"ח.
בעריכת יהויקים כוכבי

שמאול יוסף עגנון היה תמיד הסופר הנערץ עלי וידעתי שביום מן הימים אשוב לקרוא את ספריו. מכיוון שבימים אלה לא בנקל מוצאת זמן פנוי חשבתי שאתמוגג על ספרו הדקיק "שבועת אמונים". זו היתה הבחירה המיידית מכל ספריו שעמדו על המדף. הופתעתי לגלות שככל שהדפים מועטים כך נדרש ממני יותר זמן לעכל כל עמוד ועמוד. חודשיים תמימים עברו עד שהצלחתי לסיים את היצירה ולא בשל טורח או יגיעה. נהניתי מכל רגע אולם כדי להנות מספר כזה נדרשת מנה גדולה של תשומת לב וריכוז, וחלילה להיות מוסחים בעניינים אחרים שמא לא נוכל לתת את הדעת לביטויים המנוסחים בשפתו המיוחדת רק לו.

ההשפעה מסיפורי המקרא בולטת והשמות הניתנים בספר גם כן מושפעים משם. הדוגמא הבולטת הן שתי החברות השונות כל כך במהותן רחל ולאה חברותיו אשר אופיין אף הוא מעוצב לא מעט בהשפעה המקראית.

יעקב ארליך, המורה העוסק בחקר אצות ים ואהובתו שושנה, נודרים נדר עוד בהיותם ילדים - "שבועת אמונים". הם גוזרים קבוצה משערם, שורפים, בולעים את האפר ונשבעים שברבות הימים יהיו שייכים אחד לשני. אותה אהבה אפלטונית לכאורה של יעקב ושושנה היא אהבה ברה ותמימה אולי בשל התקופה. הרשו לי להעביר בשפתו של עגנון שיחה בין בני הזוג שאולי תשעמם אי אלו בני נוער נמרצים:

"דבר זה שמעציב את ליבך שושנה מהו?"
חייכה שושנה ואמרה:
"ראה אתה שואל דבר זה מהו ובאמת היה לך לשאול דברים אלו מהם שהרי מרובים הם וכל דבר ודבר עצב מאד למה - איני יודעת"
"הלוא עדיין את, אנו עדיין צעירים וכל החיים לפנינו"
אמרה שושנה: "אלה החיים שהם לפנינו סבור אתה שטובים הם מן החיים שמאחורינו?"
אף יעקב עצב היה, תוך כדי הרהוריו הרגיש בעצמו שבלא עמה כל העולם מנוטל ממנו"...

ביטויים כמו "בלא עמה" כלומר בלעדיה או משפטים כמו
"אפשר שאתה מספר לנו מקצת עניינך?"
או: "מצטער שאני מבטיל אותו מן הקריאה"
ועוד רבים כאלה אולי בגלל איזו שהיא שריטה עגנונית אצלי תמיד עובדים עלי. האווירה האצילית של כבוד הדדי ואולי השפה התאטרלית גורמת לי לפחות לחיות באשלייה של עולם מתוקן, מנומס ואדיב :-)
הסוף שכמובן אשאיר לכם לחשוף בעצמכם מתעתע ומפתיע. כמובן שלא אגלה יותר אולי רק שמעורבת פה גם מחלת הנשיקה שבימינו הפכה להיות פופולרית כל-כך.

ש"י עגנון נולד בשנת 1888ונפטר בשנת 1970 בירושלים. בשנת 1908 עלה לארץ ישראל והפך מצ'אצ'קס לעגנון. ב1913 פגש למזלו את איש העסקים זלמן שוקן שהפך להיות המו"ל שלו. ב-1966 היה לראשון הסופרים הישראלים שזכה בפרס נובל לספרות ובפרס ביאליק.

אין צורך לומר שאני ממליצה על ספרו זה ועל ספריו האחרים ואשמח במיוחד לדעת שבני הנוער שלנו מושפעים מהספרים שלו כי עבורי הקריאה החוזרת בספר "שבועת אמונים" היתה חזרה לימי התום:-)

אני מאד אוהב את השפה והסגנון של עגנון, אבל זו כבר פעם שניה שאני מסיים לקרוא מיצירתו בתחושה מסויימת של תסכול, בידיעה שידיעתי אינה משגת להבין את סיפוריו באופן שלם, או אפילו קרוב לכך. הסיפורים - סיפורים שבמרכזם אהבה בין צעירים ביפו של תחילת המאה ה-20 - כתובים יפה, ברגש ובהומור דק כפי שעגנון יודע לעשות. אולם הרובד העמוק שלהם כה סמוי מעיני מי שאינו בקיא במקורות, עד שבמידה רבה הם נותרו בעיני סתומים. נראה לי שגם במקרה זה, כמו במקרה של הרומן "שירה", אצטרך לקוות שעוד אמצא זמן לחזור לסיפורים אלה, לאחר שאגמע עוד קילומטרים רבים בתנ"ך, באגדה ומי יודע מה עוד מהספרים שמרכיבים את עולמו העשיר של עגנון.
(הערה - הספר אותו קראתי, שלא מופיע באתר סימניה, כולל בתוכו גם את הסיפורים "גבעת החול" ו"לילות").

בזמן האחרון אני כל כך עסוקה בשינויים ושיפורים בביתי החדש, שבכל רגע פנוי אני מקציעה, צובעת, מלכה (מלשון לכה?) ומרכיבה רהיטים בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. חומר הקריאה העיקרי שלי הוא דפי הוראות שבהם רשום לחבר את A ל C בברגי אלן וכדומה.

אבל בכל זאת, באוטובוס לעבודה אני עדיין קוראת, ומאחר שהזמן קצר, ועלי להשגיח שארד בתחנה הנכונה, אני קוראת ספרים קצרים.

המעט שקראתי בזמן האחרון הוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה.

מאז ימי התיכון יש לי 'בעיה' מסויימת עם עגנון. אני לא יכולה לקרוא את ספריו ללא פרשנות. משהו בדרך הלימוד של עגנון בבית הספר שיכנע אותי שאם אקרא אותו לבד, אאבד תילי תילים של 'רבדים'.

אבל גם לאחר שקראתי מספר מאמרים על הסיפור הזה, ולמדתי על הקונטרסט בין הפסטורליה שלו לבין התקופה שבה נכתב (עיצומה של מלחמת העולם השנייה) ולמדתי על מוטיבים פגאניים ביצירתו של עגנון, עדיין הוא נותר בעיני לא מפוענח.

זהו סיפור שמתחיל בתיאור חייו של יעקב רכניץ ביפו של לפני יותר ממאה שנה, שמתוארת כמו עיר מהאגדות, ומתאר את הקשר שלו עם חברת הילדות שושנה אהרליך, קשר שלפי ההגיון, הסימנים והסמלים, לא עשוי להועיל לו, אבל הוא, כמובן, כדמות עגנונית טיפוסית, הולך על זה, למרות שיש לו הרבה ממה שהיה מכונה היום 'ידידות' די מוצלחות.
הסיפור מסתיים באופן די תמוה ב... (זהירות ספויילר)
תחרות ריצה.

אני מרגישה שקטונתי מלדרג את עגנון בפחות מחמישה כוכבים,
מה גם שהשפה המדהימה, דקויות ההבחנה וחוש ההומור של עגנון עושים לי את זה.

אני מקווה שזה נשמע מספיק מסקרן, ושמקהל הקוראים שיעוט על הספרון הדקיק הזה יימצא פרשן בסדר הגודל של מורתי לספרות בגימנסיה הרצליה, זו, שבעזרתו של נפתלי גינתון, הצליחה לסגור את כל הקצוות ב'בדמי ימיה'.
מישהו שיסביר לי מה הפואנטה, אם יש, כדי שאוכל לישון בשקט.

לכתוב סקירה על עגנון , להיכנס לאוקיינוס ולחשוב שאתה יודע לשחות אז יהיה בסדר...
לעגנון יש את היכולת לשלוף אותי מהמקום והתחושה בו אני נמצאת, ולשתול אותי עמוק בעולם היצירה שלו.
ואכן מצאתי את עצמי בסמוך לאדון רכניץ המוכשר מאוד , מרצה מוערך ומבוקש מאוד אצל רוב בנות יפו. רק מה שרכניץ מעדיף למיין אצות , מאשר לחזר אחר בחורות .
יש לו לרכניץ שלנו סיבה מעולה, בילדותו הוא שיחק עם ילדה יפה בשם שושנה ונשבע לה שינשאו, שושנה היתה כה נחושה לוודא שהוא ישמור אמונים שהיא אכלה את החוזה בינהם.
ואכן שושנה באה ליפו כדי להתחתן, הבנות הארץ ישראליות שוקעות ביאוש, רכניץ שוקע באצות ושושנה שוקעת לתוך עצמה בכל מובן המילה.
יש הרבה שקט, ומוות בספר הזה, הרבה לא עושים פה ,( חוץ מלהתייאש) .
מזל שיש את לאה ורחל ועוד כמה בחורות עם מנטליות ישראלית שמחליטות לקחת את העניינים לידיים בניסיון אחרון לחלץ את רכניץ לטובת חיים אקטיבים יותר.
הרבה נשים רבות על גבר אחד, מי תנצח התרבות האירופאית השוקעת או המנטליות הארץ ישראלית שרצה קדימה?
מי שמכיר את עגנון לא מתפלא, ומשום מה אני מסכימה איתו.

דינמיקה של זוגיות בנובלה "שבועת אמונים" מאת ש"י עגנון.
כתבה: שוש כרמל

מאמר זה מציג קריאה בנובלה על פי מושגים השאולים מהגישות של יחסי אובייקט והגישה המערכתית-משפחתית, המשמשות בניתוח דינמיקה בין אישית בעבודה הטיפולית בימינו, תוך התמקדות בבחירה הזוגית – יעקב ושושנה – ובמעקב אחר התפתחות הקשר ביניהם לאורך שנות התבגרותם. בראייה זו, העלילה נעה על פני שני צירים מרכזיים: 1. תֶּמָה של קרבה-ריחוק בין שני בני הזוג, הכוללת את הטלטלות הנפשיות של ויסות המרחק ושמירת גבולות המרחב האישי (למשל, עמ' רלג); 2. תֶּמָה של סֶפָּרָצְיָה, היפרדות, מדמויות הוריות, שבלעדיה עלולה להתעכב ההתקדמות ביחסים הזוגיים.

נראה כי בקריאה בכיוון זה עולות מתוך הטקסט גם תובנותיו של עגנון בנושא, הנחשבות חדשניות לתקופתו.

המאמר המלא מופיע ב: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2431

חידושי המדע במלחמה, מאת פרופ' ישעיהו לייבוביץ, משה בריל וא.קצ'לסקי (אהרון קציר) דן בהישגי המדע כתוצאה מקיומן של המלחמות המודרניות. בניגוד למלחמות העבר, נקודת הכובד של המלחמה הועברה לשטח המציאות המלאכותית, וזו מניבה תהליכים מכשירים ושיטות טיפולים שמקדמים את המדע.

יש לי את הספר. ניתן לרכוש את העותק עצמו במחיר שמופיע באתר או לפנות אלי לרכישת צילום של הספר (בכפוף לשמירה על דיני זכויות יוצרים).

173 עמודים.

מצ"ב לינק למידע באתר הספרייה הלאומית

http://primo.nli.org.il/primo_library/libweb/action/dlDisplay.do?vid=NLI&docId=NNL_ALEPH001919024

לזוית נוספת - ראה "אורות המלחמה" (בתוך הספר "אורות") הראי"ה קוק / הוצאת מוסד הרב קוק