מדף הספרים של רקפת - הספרים שדירגה
כריסטופר בון בן החמש-עשרה יודע את שמות כל המדינות בעולם ואת ערי הבירה שלהן ואת כל המספרים הראשוניים עד 7507. הוא מתבונן בעולם בעיני הגיבור שלו, שרלוק הולמס, כשהוא זוכר כל פרט, מבחין בכל תנועה.
אך למרות שהוא פותר בקלות בעיות סבוכות במתמטיקה, הוא מתקשה להבין גם את הרגשות הפשוטים ביותר של בני האדם. בדיחות לא מצחיקות אותו, מטאפורה היא
חשיש בגיל שתים עשרה... הרואין בגיל שלוש עשרה... עיסוק בזנות בגיל ארבע עשרה... סיפור נעוריה של כריסטיאנה פ. הוא סיפור מדהים, שאינו נותן מנוחה. בגילוי לב חושפני, בדייקנות מפתיעה של זיכרון היורד לפרטים, בפשטות נוקבת עד כדי אכזריות, ובבהירות אינטליגנטית להפליא, מתארת כריסטיאנה את כל מה שעבר עליה ב``שנות הסמים`` שלה, עד אשר עלה בידה - שלא כמ
הופ אדלמן הוצפה מכתבים אחרי שפירסמה מאמר על מות אמה. הנה מובאות מקומץ המכתבים הללו: ``כשקראתי את המאמר שלך לא האמנתי למראה עיני. אמי בת ה49- כשהייתי בת 15, והתחושה בלא שם, אותה תחושה חמקנית ופשוט איומה של חוסר תקווה, מלווה אותי מאז ועד היום. אובדנה של אמי השפיע השפעה דרסטית על חיי. במאמר שלך אמרת את כל מה שהרגשתי בכל השנים הללו ולא הייתי
צ'רלס דיקנס, מגדולי הסופרים באנגליה, נולד במאה ה - 18 (1812 - 1870) למשפחה ענייה מאוד ואף שלא רכש חינוך פורמלי מסודר, שימשה לו סביבת נעוריו תוכן לכתיבת ספריו.
סגנונו כובש הלב ואווירת ההזדהות שהוא יוצר עם הגיבורים וגורלם, בתיאורים רגשניים וסטיריים, גורמים לכך שספריו מבוקשים מאוד בקרב צעירים ומבוגרים כאחד. עם ספריו המפורסמים ביותר נמנים
אברך ירא - שמים עומד על פתחה של אפיקורסות. בשורה של חוויות רגשיות והגותיות והתנסויות מיניות הוא נסחף אל החילוניות ונתפס להיגיון האפיקורסי, למרבה תדהמתה של הקהילה החרדית. ניסיונו להילחם בתהליך - מתוך פחד שחיים בלא אמונה הם גיהנום עלי אדמות - נכשל. תוך כדי התחבטות בבעיות האמונה חיים האברך ושאר גיבורי הרומאן חיים סוערים מאוד, יצריים
"מילים. כשהן בידיים מיומנות שיודעות ללוש אותן היטב הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש, וכשאת כבר לכודה כולך ואינך מסוגלת לזוז, הן חודרות אל מתחת לעור, מחלחלות לתוך מחזור הדם ומעמעמות את המחשבות. ובִפנים הן פועלות את פעולת הקסם שלהן."
וידה וינטר היא סופרת נערצת בערוב ימיה שעברה לוט בערפל, והגרסה שלה לסיפור חיי
פפסי ומריה הוא סיפור סוחף, חד-פעמי בעוצמתו, חודר אל הלב, משלב בצורה מרתקת מציאות ופנטזיה, עדינות וברוטליות, חושניות וקסם ילדות. זהו רומן מרדף מרגש שכתוב כמו ספור מתח ונקרא בנשימה עצורה, עמוד אחר עמוד - סיפור שלא יישכח מלב הקוראים זמן רב לאחר סיומו.פפסי הוא ילד רחוב בעיר דרום אמריקנית קשת יום. אמו נפטרה ואילו אביו, פוליטיקאי בכיר, מתכ
"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" - שאל אב בית-הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מאלמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן. "אין זה שם ספרותי," השיב, "אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגלי זמ
ויקטור א' פראנקל הוא מייסד תורת הלוגותראפיה, הנחשבת כאסכולה הוינאית השלישית בפסיכותראפיה אחרי קודמותיה-הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר.
מכהן כפרופסור לנאורולוגיה ולפסיכיאטריה בבית - הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה, משמש פרופסור ללוגותראפיה באוניברסיטה הבינלאומית של ארה"ב אשר בסן דייגו, בעל תוארי ד"ר
מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל,
חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו - השנה האחרונה של צה"ל על הבופור.
הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו;
אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד;
אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה;
אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג - ואל אלה שלא חזרו.
"אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ו
בטי מחמודי - אישה אמריקנית, מוצאת את עצמה לכודה בידי בעל אירני-אמריקני, שהפך את עורו. שבויה מאונס בארצו - היא מנסה להימלט מן הסיוט.
בטי נישאה לד"ר סייד בוזורג מחמודי, אירני-אמריקני, בשנת 1977. לאחר הולדת בתם מהטוב, ולאחר מהפכת חומייני, החל בעלה לגלות עניין מחודש במולדתו ובמשפחתו החיה בטהרן. וכך יצאה המשפחה לחופשה בת שבועיים באירן.
בטי
פעם בדור מופיע ספר המשנה את חייהם של קוראיו. האלכימאי הוא ספר כזה, אולי בשל המשמעות האוניברסלית שלו: אדם נוטש את אורח חייו ויוצא להגשים חלום. בסיומו של מסע ארוך ורב השראה הוא מגלה אמיתות מופלאות, על החוכמה שבהקשבה לרחשי לבנו, על היכולת לזהות אותות הנקרים לנו במסלול חיינו, על חשיבותה של התבוננות בעצמנו, ומעל הכול - על הצורך ללכת בעקב
חייה של ורוניקה הם לכאורה חיים חסרי דאגה.
היא צעירה, נבונה ויפה.
יש לה משרה טובה והרבה מחזרים.
היא מבלה בבארים תוססים ובמועדוני לילה.
אבל משהו חסר. אין בחייה לא שמחה גדולה ולא עצב של ממש.
כל ימיה דומים זה לזה.
ובבוקר 11 בספטמבר 1997 היא מחליטה למות.
ורוניקה מחליטה למות הוא ספר מפתיע של פאולו קואלו, מחברו של רב-המכר הבינלאומי האל
"סיפורים הם כלי נשק יעיל יותר מחרבות.
החרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים".
שלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, נוטש את ביתו בניסיון לגלות את הפתרון לסודות שמעיקים עליו מילדותו.
בשיאו של מסע מיוסר הוא פוגש את "הנסיכה המשוגעת" ומגלה את האמת המדהימה על משפחתו ועל נסיבו
משלוח חדש של בגדים משומשים מאמריקה הגיע לקרובים של אמא.
אני בוחרת חולצה חומה ואחותי נותנת לי גופייה אדומה ללבוש מתחת לחום. "כי אז זה נראה מצחיק", היא אומרת, "ואנשים חושבים שתיכננת את זה". "למה מצחיק?" אני שואלת בעצב."
כי עדיף להיראות מתכונן מאשר עני", עונה אחותי, ומיישרת לי את העוני.
מילדות חמה במשפחה רומנית בלב העוני של שכונת וא
מוסא, נער רגיש ופקוח עין, יליד שכונת התקווה, מגולל בלשונו שלו, בסגנון ציורי ומחוספס, את סיפור ילדותו והתבגרותו בשכונה, בשנות השבעים. משחקי הילדות, הלימודים ב"חדר" של ה"מורי", ההשפלות, העלבונות, האלימות הקשה, האהבה הראשונה, הכיסופים למקום אחר, הרחק מן העליבות והעוני המדכא של השכונה - כל אלה מועלים בספר בעוצמה נדירה, המשלבת אכזריות ופיו
סונה, שהתחתנה בנישואי אהבה ועברה לגור בבית הורי בעלה, לא שיערה בנפשה שהמשפחה החדשה שלה תהיה כה עוינת. בעוד גיסותיה יולדות ילדים, הרחם של סונה מסרב להעמיד צאצאים, ויום אחר יום היא חשה במבטים הדוקרים בגבה.
נישה, בת הדור הצעיר במשפחה, היתה אמורה לגדול ולהיעשות אימא ורעיה. אבל דווקא סוד משפחתי אפל אפשר לה להשקיע את כל מרצה בלימודים. האם
פריז, יולי 1942: שרה בת העשר ומשפחתה נעצרים על ידי הנאצים באקציה של "וֶל־ד´איב". לפני שהמשטרה לוקחת אותם, שרה נועלת את אחיה הקטן, מישל, במסתור החביב עליהם, הארון שבחדרם. היא שומרת על המפתח במחשבה שתחזור בתוך שעות ספורות.
פריז, מאי 2002: לקראת מלוא שישים שנה לוול־ד´איב מתבקשת ג´וליה ג´רמונד, עיתונאית אמריקאית, לכתוב על היום השחור הזה בעב