מדף הספרים של ציקי - הספרים שדירגה
'הר אדוני', פסגת יצירתו של דה לוקה עד כה, רב - מכר במשך חודשים ארוכים באיטליה (2001) ובצרפת (2002; "פרס פמינה" היוקרתי) - הנובלה השנייה של דה לוקה בתרגום עברי (אחרי 'אתה, שלי'; הספרייה החדשה, 2003). סיפור על אהבה בנפולי, בין ילד בן 13 ובין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים". "הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים ה
מעשה באחד מפקידי הממשל הבריטי בארץ ישראל שהיה חובש תרבוש בלכתו בין ערבים, ומגבעת אירופית בבואו אל היהודים. פעם נקלע האיש לקטטה בין ערבים ליהודים. הוא מיהר להתקשר אל מחלקתו: האם עליו לחבוש את התרבוש או את המגבעת? הנחו אותו לחבוש את שניהם. הנה תמצית הדילמה של הבריטים בארץ ישראל. ספר זה מגולל את סיפורה של תקופת המנדט כפי שלא סופר עד כה.
מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל,
לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה החוזרת ונשנית של ממשלות הנוקטות מדיניות העומדת בניגוד לאינטרסים שלהן עצמן. בספר זה סוקרת ברברה ו. טוכמן את מרחבי ההיסטוריה המתועדת, בהם היא מאתרת ומתארת מערכת נרחבת של דוגמאות היסטוריות מרתקות ביותר. היא מבחינה בין האיוולת לבין צורות אחרות של מעשי כשל ממשלתיים ומגדי
על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה.
בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה.
יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד...
ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיי
השנה היא 1941 וקפטן אנטוניו קורלי, קצין איטלקי צעיר, נשלח עם חייליו להתייצב באי קפאלוניה שביוון. היוונים המקומיים, שסולדים מנוכחותם של הפולשים האיטלקים, נשבים אטאט בקסמיו של הקפטן ומגלים שאי אפשר לעמוד בפני נגן המנדולינה המוכשר וחייליו המזמרים.
גם פלאגיה, בתו של הרופא המקומי שארוסה אשר יצא למלחמה אינו משיב על מכתביה, נכבשת בקסמיו
ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות, חוזר כאן ל'על העיוורון' הבלתי-נשכח שלו ברומאן המשך, שהוא גם ניגוד.
העלילה של 'על הפיקחון' נפתחת ארבע שנים לאחר שבלי שום הסבר נעלם כלעומת-שבא העיוורון הלבן שתקף את כל האזרחים, פרט לאשתו של רופא-העיניים, היחידה שנותרה פקוחת-עיניים. אשתו של רופא-העיניים תופיע גם בספר זה, בתוך כל השישה, בני-חבורת
אנג'לה, בתם המתבגרת של עיתונאית מצליחה וכירורג בכיר, מובהלת לבית החולים שבו עובד אביה כשהיא פצועה אנושות בראשה.
בעוד עמיתיו נאבקים על חייה, יושב האב, טימוטיאו, בהמתנה מקפיאת דם בחדר סמוך ומדבר אל בתו, מדבר אל עצמו.
במשך השעות הוא חושף סוד המייסר אותו זה חמש עשרה שנה.
בגילוי לב נוקב וחושפני מתוודה טימוטיאו על האהבה הטראגית שטילטל
שני אירועים מטלטלים את חייה של מוריה, המתנהלים לכאורה על מי מנוחות.
פגישה אקראית עם נגן רחוב והידרדרות במצבו הבריאותי של אביה מעמתות אותה עם שאלת הנאמנות לבעלה ולשני ילדיה וגורמות לה לתהות על מקומה של הילדות בחייה ועל קשריה המורכבים עם ארבע אחיותיה ואחיה, הנפש הקרובה אליה ביותר.
בשפה פיוטית טווה מירה מגן רומן עשיר בתובנות, חכם
"הי!" אמרתי כשהיא התכופפה והעיפה לי נעל אחת, "מה את עושה?"
"מה נראה לך שאני עושה?" היא התחילה להתעסק עם הנעל השנייה.
"אני חייב מקלחת", הודעתי לה.
"היית מת", היא התקרבה אלי עם המבט המסוכן ההוא בעיניים.
צעקתי כששפתיה נדבקו לשלי.
"הכאבתי לך, מותק?" שאלה בקול עדין ומתחשב.
"שורף פחד," אמרתי.
"את מי זה מעניין," היא התחילה למשוך לי את החולצה מה