מדף הספרים של Goni - הספרים שדירגה

"זכרתי גם שבאדי וילארד אמר בנימה ידענית ומאיימת שאחרי שיהיו לי ילדים אני ארגיש אחרת, אני לא ארצה יותר לכתוב שירים. אז התחלתי לחשוב שאולי זה נכון שכשאת נשואה ויש לך ילדים, זה כמו לעבור שטיפת מוח שאחריה את ממשיכה בחייך בערפול חושים כמו שפחה במדינה טוטליטרית משלך."   אסתר גרינווד, אשה צעירה מפרברי בוסטון, זוכה בהתמחות קיץ במגזין מוביל

אנה היא נערה רגילה, מלבד עובדה אחת ההופכת את יחסיה עם משפחתה לטעונים רגשית: הוריה הולידו אותה רק כדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להילחם בלוקמיה שלה. בגיל 13, כמו רוב המתבגרים, אנה מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה. כך היא מקבלת החלטה שאולי אין להעלותה על הדעת, החלטה שתקרע את משפחתה לגזרים ושעלולה להיות הרת-אס

מיה או מיה, אישה צעירה העומדת בפני רגע מכריע בחייה, עורכת בעוצמה ובדחיפות סיכום ביניים של הנסיבות שהובילו אותה אל אותו הרגע ואל השלכותיו הצפויות. מיה אינה יודעת לסיים סיפורי אהבה. היא עורמת אותם זה על גבי זה ומנהלת אותם במקביל, מיטלטלת ביניהם, מחפשת מעבר להם. היא מסרבת להיענות להגדרות השגורות, לקבל עליה ברכות את המוצע לאשה ב

המספר הוא ילד ערבי בביתה של זונה לשעבר שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברות למקצוע; והסיפור מצייר את דמותה המרשימה של אישה זו – יהודייה, שנולדה בפולין, הגיעה לצרפת וחייתה את אימי השואה – ואת ההווי הססגוני של רובע בלוויל בפריס המאוכלס ברובו במהגרים ערבים, יהודים ושחורים.   ספר מיוחד במינו, עצוב ומצחיק ומרתק, שזכה בפרס גונקור לשנת 1975

"יוצי היתה בעיני אחותה הארצית של מריה הקדושה שזהרה מהציורים שקישטו את בתי הגויים. חיקיתי את תנועות גופה, ניסיתי למתוח את צווארי הקטן, עמדתי על קצות אצבעותי כדי להרגיש ולו לדקה מתוקה כאילו הייתי יוצי היפה, גם אני הייתי יפה אכל לא כמוה. רציתי להיות כובסת מעיים כשאגדל, כמו יוצי, למרות שלא היה לי שמץ של מושג מה עושות כוכסות המעיים." אי

כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך חסום על - ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה. אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה. כשמ

"יומיים אחרי שהתאבדתי מצאתי פה עבודה באיזה פיצריה, קוראים לה 'קמיקזה' והיא חלק מרשת. האחראי משמרת היה ממש בסדר איתי ועזר לי גם להסתדר על דירה עם שותף. בלילה גיליתי כאן איזה פאב, דווקא די נחמד. המוזיקה שם בכלל לא רעה, אולי לא הכי מעודכנת אבל עם זווית, והרבה בחורות מגיעות לבד. האמת שעל הלילה הראשון מישהי עשתה לי עיניים, דווקא שווה, העור ש

לִפְנֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שָׁנִים הָלַךְ הָרוֹפֵא הַגֶּרְמָנִי דּוֹקְטוֹר הַיְנְרִיךְ הוֹפְמַן לִקְנוֹת מַתְּנַת-חַג לִבְנוֹ הַקָּטָן - סֵפֶר מְשַׁעֲשֵׁעַ. אֲבָל הוּא חָזַר מִן הַחֲנוּת כְּשֶׁבְּיָדוֹ מַחְבֶּרֶת צִיּוּר גְּדוֹלָה וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: "הִנֵּה הַמַּתָּנָה לְיַלְדֵּנוּ. אֲנִי עַצְמִי אֶהֱפֹךְ אֶת הַמַּחְבֶּ

של סילברסטיין, הקאריקאטוריסט הנודע של פלייבוי, הוא מחברם ומעטרם של ספרי ילדים רבים ועוסק בין השאר גם בהלחנת מוזיקה. מבין ספריו, העץ הנדיב הוא הידוע ביותר. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה ברחבי העולם. בארצות הברית בלבד נמכר העץ הנדיב בלמעלה ממיליון עותקים, והוא שב וכובש פעם אחר פעם את פיסגת רשימת רבי המכר. גם בישראל כבש העץ הנדיב

34 סיפורים. אניהוא הוא קרת במיטבו. סיפורים כמו השמנמן, נשיקה אחת על הפה במומבסה, כללי ברזל ואחרים, מאשרים מחדש - וביתר שאת - את יכולתו של קרת להפגיש בין הטריוויאלי לבין החד - פעמי, להצחיק ולהדאיג בו - זמנית, ובעיקר להאיר בדייקנות את תנועת המטוטלת שבין האישי לאוניברסלי. סיפוריו של קרת הופיעו ביותר מעשרים שפות, היו לרבי מכר וקנו למחברם ק

בגיל שלושים ושבע עוזבת רחל את השכונה שבה גדלה, לאחר שגמלה בלבה ההחלטה לתבוע מן החיים את מה שחשבה שכבר לא תזכה בו לעולם. מסעה של רחל הרחק אל מעבר למחוזות המוכרים לה מעמת אותה עם זיכרונותיה - האנשים שסבבו אותה בילדותה ובנעוריה, אהבתה לאלכס שהופרד ממנה, ובדידותה על רקע החיים בשכונת עולים משנות השישים ועד לאותו יום, בתחילת שנות התשעי

געגועי לקיסינג'ר הוא ספרו השני של אתגר קרת, יליד 1967. דב נמלים, מדביר חרקים, רוצח שכיר, יבואן קרמים, איש שלג - חמישים סיפורים קצרים מהמציאות הדמיונית המחפשים אחר הקשר שבין סיטואציות מחיי היומיום - (בית - ספר, צבא, יחסי הורים - ילדים, גבר - אשה וכו') - ובין עולם אלטרנטיבי - בדיוני.

טימבוקטו היא ארץ המתים, ארץ הפלאות החלומית שמעבר לחיים, ולשם מועדות פניהם של גיבורי הספר: הנווד היהודי וילי ג' כריסמס (לבית גורביץ') - הוגה דעות, משורר ונביא בעיני עצמו, וחולה - רוח שיכור ומסומם בעיני זולתו - ומיסטר בונס, כלבו, בן - לוייתו וידיד - נפשו של וילי. קורות נדודיהם של השניים, על רקע הנוף האמריקני של שנות השבעים, ומערכת היחסים

"הייתי בן שתים - עשרה כשהלכתי על מים בפעם הראשונה", כך מתחיל הרומן המפתיע והמרתק הזה, המספר את סיפורו שך נער יתום חסר - כל, שאיש כריזמטי מסתורי אוסף אותו מן הרחוב ומלמד אותו לעוף האוויר, פשוטו כמשמעו. במחיצת מורו, שנהיה לו כאלוהים וכאב, הוא יוצא למסע ארוך אך חיים מלאי מסות, הרפתקאות ותהפוכות, שיעלה אותו אל פסגות של אושר ועושר ויוריד או

זהו סיפורה העצוב - מריר - משעשע של בת דור ה- X, החולה באחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם הפוסט-מודרני: דיכאון קליני. בשפה גלויה וישירה, כמעט אקסהיביציוניסטית, עם לא מעט הומור עצמי, היא מתארת את דרכה אל תוך ומחוץ לדיכאון, את הקשרים הרומנטיים הלא-מוצלחים שלה, את הווי בני דורה בניו-יורק ובאוניברסיטת הרווארד, ואת מסקנותיה בדבר התרופה שסייעה

ילד ושמו "זה" הוא עדות מצמררת של אחד המקרים הקשים ביותר של התעללות בילדים בארצות הברית. זהו סיפורו של דייב פלזר שהוכה באכזריות קשה והורעב כמעט עד מוות בידי אמו האלכוהוליסטית והמופרעת - אם ששיחקה איתו "משחקים" מפחידים ובלתי צפויים שכמעט הביאו למותו: אם שלא התייחסה אליו כבן, אלא כעבד: אם שלא ראתה בו ילד, אלא דבר, "זה". דייב נאלץ לישון ע

סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.

גבריאל נון הוא סופר מצליח שחי בסן - פרנסיסקו וקורא מסיפוריו בתוכנית רדיו לילית. יום אחד מגיע אל שולחנו כתב - יד של אוטוביוגרפיה פרי עטו של פיט לומקס, נער בן שלוש - עשרה שעבר התעללות קשה וברח ממשפחתו. קשר טלפוני אינטנסיבי, אובססיבי כמעט, נקשר בין השניים, אך כיוון שהשאלות האופפות את דמותו של הנער הולכות ומתרבות, אין הסופר יכול להתאפק

כעס צדקני... פחד תמים... מאחר שזעמה של הסבתא לא יצא עדיין מן הכוח אל הפועל, נעשינו, כריס ואני, חסרי זהירות. לא תמיד שמרנו על צניעות בחדר המיטות. היה קשה לחיות יום אחר יום, תוך הסתרה מתמדת של חלקי גופך האינטימיים ביותר מעיני בן - המין האחר. ואם נהיה גלויי לב עד הסוף, לאיש מאיתנו לא אכפת היה מי יראה מה. היה צריך להיות לנו אכפת. היה עלינו להיז