מדף הספרים של אור - הספרים שדירגה

גבר רואה אשה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם. היא נוגעת ללבו (מדוע?). הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל - אחד עם בן - זוגו וילדו, אבל הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות מילים כתובות. פנייתו, הנואשת - כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה (למה?). היא נע

ויקטור מדוכא: אהובחו נטשה אותו, הסיפורים הקצרים שלו קצרים מדי, ואפילו החשמל בדירתו נותק. חברו היחיד בעולם הוא מישה, הפינגווין שלו. מישה הוא העד היחיד למצוקתו של ויקטור, ויחד הם שוקעים בדיכאונם לתוך הילולת סביאה של וודקה ודגים. יום אחד נופלת לידיו של ויקטור הזדמנות פז: הוא מתמנה לתפקיד כותב ההספדים של עיתון גדול. ויקטור מצליח מאו

יש ואדם נולד והוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור, שאי אפשר לבטאו כלל במילים. אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא נותן בעולם; בכל מסע, בכל פרידה, בכל אהבה. וכשהוא מספר על מה שראו עיניו, הוא לא מספר על הדברים עצמם, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדברים.מארק סטרנד, לדוגמא.אם אתה נותן לשיר של סטרנד להוביל אותך, אתה מגיע למקום הנסתר של עצמך. כי הוא הרשה ל

מה קורה כשפסיכיאטר נשוי ומכובד מחליט לאפשר לקוביית-הימורים להשתלט על חייו? כאשר כל פעולה, כל החלטה, כל מבנה אישיותו הופכים להיות תלויים כליל בהטלת הקובייה? כאשר ניאוף, אונס ואף רצח פתאום הופכים לגיטימיים בעולמו? האם איש הקובייה חסר מוסר לחלוטין? האם הוא משוגע, ממש כמו אותם מטופלים שלו מן העבר? או שמא לפתע היה לאיש המאושר ביותר

אחד מגדולי הספרות האיטלקית בימינו מתאר בליריזם אכזרי את שיבתו של איש איטלקי אל כפר-מולדתו הנידח לאחר שנים רבות של שהייה באמריקה. מתוך ריחוק שבזמן, ובמקצב פנימי הקשוב לנוף, לחילופי האקלים, לצמחיה ולחיי האדמה והכפר, מצליח פבזה להחיות מחוז-ילדות בפיימונטה ששימש רקע למרי הכפרים נגד הפשיזם.

וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו. אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה. שקרב ורחק. שהלילה כיסה עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אלו. זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.

סיפוריהם של צזאר, סראל וגולדמן, אחוזים בסיפורי משפחותיהם ומכריהם בתל - אביב. הספר נפתח במות אביו של גולדמן, בראשית הקיץ, ומסתיים באמצע החורף, במותו של גולדמן עצמו. פרק זמן זה הוא ההווה של הספר, אשר העבר נארג לתוכו בזרם אסוציאטים סבוך של עלילה, שבו העבר ש"ברקע" נדחק כל העת ל"חזית". דמויות הספר משתייכות ברובן למיגזר החברתי של פועלים, פקי

אמה הזקנה של אריקה קוהוט רצתה בת פסנתרנית דגולה אבל קיבלה מורה לפסנתר. גם עכשיו, כשאריקה בת 36 והאם זקנה עוד יותר, הן ישנות באותה המיטה. אריקה היא שפחה של אמה ואל המוסיקה, ובזמנה הפנוי היא משתעבדת לפורנו קשה. כשמתאהב בה אחד מתלמידיה, אין לה דבר להציע לו מלבד גופה. תאור הזוי של גיהנום בין אם ובתה, ניתוח חסר רחמים של מחיקת אישיות בשם ה

אלמן מתלונן על אשתו: שבעה חודשים אחרי מותה היא עושה לו בושות בחלומותיו, מתעלסת בהם עם הרופא הצעיר שלו; אשה שהתאלמנה מעבירה את ערבי ה'שבעה' בישיבה בחושך, צופה בחלון מואר ממול: זקן אוכל שם פרוסות נקניק טבולות בדבש; אהובה הצעיר של אשה ניצולת-שואה, שנורה בסוף המלחמה, חוזר ומופיע לנגד עיניה במלוא יופיו בכל-פעם שהיא מכינה לבעלה תפוח אפוי…

אורלי קסטל-בלום כתבה את ששת סיפורי הספר הזה במיטב הדמיון השלוח שלה, בשיא כושרה להמציא מצבים ומבטים והארות לא-צפויים. היא מצחיקה וחריפה, "קסטל-בלומית" בתכלית, וזהו אחד מטובי ספריה. ששת גיבוריה של קסטל-בלום נקלעים לאבסורדים שמייצר איזה מצב של חופש, הנובע מנסיעה, מהינתקות, מיציאה מן הטריטוריה הרגילה – בין אם הנסיעה היא עד אמריקה, ובי