מדף הספרים של Niku - הספרים שדירגה

יום ראשון 10:00 בבוקר שכנעתי את ג'ז לבוא אתי לכנסייה כדי להודות לאלוהים על שהעיף לאבא את הנעליים וגם נתן לי את אליל המין בתור צעצוע. כשהגעתי לבית של ג'ז היא ישבה על הגדר לבושה בחצאית הכי קצרה בתולדות האנושות, ג'ז זינקה מהגדר. החצאית שלה היתה באורך עשרה סנטימטרים בערך. אמרתי לה, "כבר מזמן לא הלכת לכנסייה, ג'ז?": והיא ענתה, 'זה בסדר, אני לובש

על הדרך היו מוטלים שרידי השיירה שהופצצה מהאוויר. כלי רכב מרוסקים עלו באש, ועשן כבד התאבך ללא הרף. המכונית השחורה היחתה מוטלת על גבה, דלתותיה קרועות לרווחה, ומתוכה השתפלו גוויית אישה וגווית גבר. לפתע בקעה מן המכונית יבבה רפה של תינוק. רק אדם אחד שמע את קול הבכי, שלח את זרועותיו ואסף לתוכן את הפעוט. רק אדם זה ידע את הסוד הנורא שהתינוק נ

כמעט הכול בחייו של אלי, נער דעתן הסובל מהפרעות אכילה, מועד לפורענות. בשכונת הארגזים שבה הוא מתגורר עם סימה, אמו הביולוגית, ויפת, בעלה, זוג נרקומנים בגמילה, מכנים אותו שמניאק, ואילו בבית-הספר מדביק לו המורה לספרות את התואר "פרא אציל" בתור כינוי גנאי. אלי, קורא ספרים כפייתי, מאוהב מרחוק באנה בובקין, נערה יפהפייה שעליה הוא מנסה לגונ

עמודי תבל הוא רומן, שבו כל מה שקוראיו של קן פולט מחפשים: תככים, קצב מהיר, מניעים נסתרים, נקמה וסיפורי אהבה. אך מה שעושה את עמודי תבל שונה הם זמן ההתרחשות - המאה ה12-, המקום - אנגליה בימי הביניים והנושא - בניית קתדרלה. קן פולט משחזר את האווירה, את המאורעות ואת הדמויות בכל פרט: ערי החומה, היערות, המצודות והמנזרים הופכים להיות קרקע מוכרת. יח

ילד ושמו "זה" הוא עדות מצמררת של אחד המקרים הקשים ביותר של התעללות בילדים בארצות הברית. זהו סיפורו של דייב פלזר שהוכה באכזריות קשה והורעב כמעט עד מוות בידי אמו האלכוהוליסטית והמופרעת - אם ששיחקה איתו "משחקים" מפחידים ובלתי צפויים שכמעט הביאו למותו: אם שלא התייחסה אליו כבן, אלא כעבד: אם שלא ראתה בו ילד, אלא דבר, "זה". דייב נאלץ לישון ע

"לי אין גבולות. אני אשיג את מטרתי בכל מחיר: בידיים, בשיניים, בסכינים, ואפילו על-ידי רצח"! כשדפנה בז'רנו הייתה בת שש-עשרה, נשבעה לנקום בגבר שהיה אהבת נעוריה והתגלה כמפלצת – נקמה איומה. מעונה, מושפלת ועל סף טירוף, נדרה להילחם – כשכל האמצעים כשרים – ולעולם לא להיכנע יותר לפחד. במשך ארבע-עשרה שנה חישלה את עצמה; בהעזה, בנחישות ובעורמה.

יום שישי, 20:00 "אני חושבת שזה היה שפתיים על זווית הפה, אבל אולי זה היה שפתיים על הלחי?" "אבל זו לא היתה נשיקה חזיתית מלאה, נכון?" "נכון." "אני חושבת שהיא רצתה נשיקה חזיתית, והוא הסב את זה לשפתיים על זווית הפה." שבת, 18:58 לינדזי היתה לבושה רק בחזייה ובחוטיני. אני לא מבינה את הקטע עם תחתוני חוטיני - למה זה טוב? זה סתם נתקע בחריץ של התחת וזהו. שבת,

ואני אמרתי, "זה היה מעל ומעבר לנפלא. דיברנו והתנשקנו ואז הוא הכין לי סנדויץ' והתנשקנו ואז הוא השמיע לי תקליט ואז התנשקנו.""אז זה היה כמו...""כן... חגיגת התנשקויות.""סקרה בלו!"ג'ז נשמעה כאילו היא חושבת, וזה א)לא רגיל וב)מפחיד.אמרתי, "אבל אז קרה משהו מוזר. הוא עמד מאחורי, עם הידיים שלו על המותניים שלי.""אוווו...""ד'אקור. בכל אופן, הסתובבתי והוא קפ

התקשרתי לג´ז. "ג´ז." "וי." "נתקפת אי פעם בדחף?" "פרדון?" "את יודעת, להתפרע בלי גבול." היא הרהרה רגע. "לפעמים, כשטום ואני לבד בבית." "כן..." "אנחנו לוקחים מגבות ומצליפים אחד בשני." "ג´ז, תמשיכי לדבר בטלפון ובנתיים אני אזעיק עזרה." "זה ממש כיף,,, זה הולך ככה..." "ג´ז, ג´ז, נחשי מה אני עושה עכשיו." "את רוקדת?" "כן, חברתי הקטנה והמוזרה. אבל במה אני רוקדת?" "בק

"... כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה. לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה? מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחיד שיודע? הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה בחמאה." ככה מתחיל המסע

הולי וגרי היו נשמות תאומות. חברים עוד מימי התיכון, נשואים שמונה שנים, ואף אחד לא יכול היה לדמיין את הולי בלי גרי ואת גרי בלי הולי. גם כשהיו רבים, היה זה תמיד עם הרבה אהבה וצחוק. ואז קרה הדבר הנורא מכל: גרי מת ממחלת הסרטן, והולי נותרת לבד. אבל גרי, שצפה מראש איך ייראו חייה של אשתו אחרי מותו, חזר אליה עם עשרה מכתבים שהותיר אחריו. מכתבים ש

גופת אישה נמצאת ביער, שעון מיוחד ענוד על פרק ידה. מה שנראה לכאורה כמקרה פשוט לפענוח, צובר תאוצה והופך לסיוט. שיטות הפעולה של הפושעים הנודעים לשמצה בעולם מועתקות על ידי רוצח אכזרי במיוחד. כחיית טרף הוא עוקב אחר קורבנותיו ומכה בהם באופן מבריק וערמומי כאחד. איש אינו מסוגל להבין את מניעיו של הרוצח. איש אינו יודע מי יהיה הקורבן הבא. שון

בספרית פועלים רואה אור ספר ראשון בסדרה - 'דמדומים' מאת סטפני מאייר. הספר 'דמדומים' המככב למעלה משנתיים בראש רשימות רבי-המכר של ספרות הנוער בארה"ב ואף זכה לתרגום ללשונות רבות, הוא ראשון בסדרת ספרים שנמכרה במיליוני עותקים. מפנה מסעיר ומפחיד בחייה של איזבלה סוון בת ה-17, מתחולל כשהיא עוברת אל אביה לעיירה גשומה וקודרת, ופוגשת בה את אדו

את הסוד שסופייה מגלה בגיל שמונה-עשרה היא מחליטה לנצור בלבה לעד. היא מתנתקת מעברה ונישאת לגבר אנגלי שפגשה באתונה, עוקרת מיוון ללונדון ומקימה משפחה. אבל ערב נישואי בתה, אלקסיס, שב העבר ומתדפק על דלתה. סופייה מבינה שכדי לאפשר לבתה להכיר את עצמה ולמצוא את דרכה בעולם, עליה להתפייס עם משפחתה ועם תולדותיה. כשאלקסיס מחליטה לנסוע לכרתים, סו

המספר הוא ילד ערבי בביתה של זונה לשעבר שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברות למקצוע; והסיפור מצייר את דמותה המרשימה של אישה זו – יהודייה, שנולדה בפולין, הגיעה לצרפת וחייתה את אימי השואה – ואת ההווי הססגוני של רובע בלוויל בפריס המאוכלס ברובו במהגרים ערבים, יהודים ושחורים.   ספר מיוחד במינו, עצוב ומצחיק ומרתק, שזכה בפרס גונקור לשנת 1975

מוכתאר מאי נאנסה בשנת 2002 אונס קבוצתי אכזרי שאחריו הושלכה לרחוב עירומה למחצה. היא נאלצה לעבור כך בין אנשי הכפר מפני שאחיה בן השתים עשרה, לטענת משפחה אחרת, נפגש עם אחת מבנות אותה משפחה בשדה ושוחח איתה. בפקיסטאן מתרחשים אלפי פשעים כאלה מדי שנה על רקע "כבוד המשפחה". אם לא נרצחו על ידי משפחותיהן, נוטות הנשים השורדות פשעים אלה להתאבד ול

תארו לעצמכם שאתם מתעוררים במטוס. אין לכם מושג מאין הגעתם ולאן מועדות פניכם. אתם לא זוכרים דבר מאירועי השבועיים האחרונים. תארו לעצמכם שארבע השיניים הקדמיות שלכם חסרות, האף שלכם שבור, ויש לכם חור בלחי. תארו לעצמכם שאין לכם ארנק, כסף או עבודה. תארו לעצמכם שהמשטרה מחפשת אתכם.

שנות השישים בקאבול, בירת אפגניסטן. שני ילדים, אמיר וחסן, נולדים באותו בית מידות ויונקים משדיה של אותה מינקת, אך למרות זאת, הם גדלים בעולמות שונים לחלוטין. אמיר הוא בנו של איש עסקים עשיר ומכובד, מעמודי התווך של קאבול; חסן הוא בנו של עלי, המשרת של באבא, אביו של אמיר. אמיר הוא פאשטוני, מוסלמי סוני, בן לאליטה השלטת באפגניסטן. חסן הוא האזאר

דלתות אולם הנשפים היו פתוחות לרווחה. רק חשיכה נשפכה החוצה מהן. מבפנים נשמע תקתוק מתמיד, כמו פצצה. אולי השעון נמתח מעצמו, כמו כל יתר הדברים במלון? ואז התחיל השעון לצלצל. צלילי פעמונים קטנים. כל האורות באולם הנשפים נדלקו, נשמעה תרועה אדירה, מצווחת, של חצוצרות. היא צרחה בקול רם, אך קול זעקתה בטל לעומת התרועות. ``הסירו מסכות!`` הידהדה הקריא