מדף הספרים של תדהר רעננה - הספרים שדירגה

'ניאבק בצללים' של לידיה ז'ורז' – הסופרת המובילה בפורטוגל היום – הוא רומאן סוחף, כתוב בברק ובתנופה. חוכמת העלילה שלו, הממירה אט-אט סיפור סמוי אחד בסיפור סמוי אחר והופכת חקירה נפשית פרוידיאנית למותחן-פשע, היא לא פחות מגאונית. לא במקרה זכה הרומאן לפרס מטעם איגוד הפסיכיאטרים הצרפתי. במאה הימים שיבואו לאחר ליל המילֶניום ישתנו כליל חי

"ששש...לחש דק מן הדק ועליו נישאת הנשימה. זהו סיפור שאפשר לספרו רק בלחישה" זהו סיפור על ילדה שגדלה בבית שהיו בו מילים יותר משהייתה בו אהבה, בית ששלטו בו סודות, חשכה וטירוף. זהו סיפור על ההיסטוריה של הנשים באוסטרליה בתחילת המאה העשרים, על התבגרות בצל הקולוניאליזם הבריטי, ועל פשעים שאסור לדבר עליהם אבל הם ממאנים להישכח. וזהו סיפור על

על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה. בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיי

"האורח הראה כרטיס ביקור וקרא את הכתוב בקול רם: 'פֵלִיקְס וֶנְטוּרָה. הבטח לילדיך עבר טוב יותר.'" פליקס ונטורה בחר לעצמו מקצוע מוזר: הוא מוכר עבר מזויף. לקוחותיו — אנשי עסקים מצליחים, פוליטיקאים, גנרלים, ובקיצור - כל מי שמרכיבים את הבורגנות האנגולית החדשה, מחזיקים ברשותם עתיד המובטח להם. עם זאת חסר להם עבר שיוכלו להתגאות בו. פליקס מ

"באבא סגי התעורר עם כאב בטן זה היום השישי ברציפות, לפיכך הבין מיד שהגיעה העת לקום ולעשות מעשה בעניין אי-התעברותה של אשתו הרביעית." נא להכיר את באבא סגי: גבר ניגרי בגיל העמידה, עשיר, יהיר, אדיר ממדים וחובב מנעמים, העומד בראש משפחה גדולה הכוללת ארבע נשים ושבעה ילדים. אך תשוקתו לעוד ועוד עלולה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו. נא להכיר

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שאי פעם ידע את שמו מת בהפגזה על כפרו. הספינה מתנהלת באיטיות על פני המים, ונופי מולדתו הולכים ומתרחקים ממנו; אבל, כשהוא מביט בפניה של נכדתו השלווה, צפים ועולים בקרב

יוצאים לגנוב סוסים. זה מה שאמר כשעמד בפתח הבקתה שבה התגוררתי עם אבי באותו קיץ. הייתי בן חמש עשרה. זה היה בשנת 1948, באחד הימים הראשונים של יולי. זו היתה אמורה להיות חופשה רגילה, זמן איכות שמבלים יחד אב ובנו על גדות הנהר, הרחק משאון העיר ומזיכרונות המלחמה. ואמנם, עד לבוקר שבו הזמין יון את טרונד להרפתקה שובבה, "לגנוב סוסים", נראה שהיא אכן כ

השנה היא 1942. כאוס מוחלט שורר בלנינגרד הנצורה, וברחובות העיר סובבים הנער לב בניוב, אינטלקטואל יהודי צנום, וידידו קוליה, עריק מהצבא הסובייטי, גבר חסון בעל לשון חדה. תמונות מסויטות ופנטסטיות נחרטות בנפשו של לב הצעיר: אדם נופל משמי הלילה השחורים וחופת משי פרושה מעליו; נגינת פסנתר גאונית מהדהדת ברחובות בעיצומה של הפגזה; ובתו היפיפייה ש

ילדת פלא הוא סיפור התבגרות נוגע ללב, שקשיי הקיום והתפעמות אינסופית מן החיים שזורים בו זה בזה. גיבוריו של הספר הם ילדים אך אין זה סיפור סנטימנטלי אלא סיפור מלא הומור ואהבת חיים על אהבת אחים ועל הקשר המשתנה בין אם לבנה, המראה שוב כמה אכזרית ונפלאה היא הילדות. הסיפור עצמו מתרחש באוסלו, בתחילת שנות השישים, אז משתנים ללא היכר חייהם של פִ

הרוזן אשנאפי, בעל כוח והשפעה שחורגים מגבולות העולם הנראה לעין, השתוקק במשך שנים לילד. כשאשתו השלישית יולדת לבסוף בת יפהפייה, אושרו עצום. הוא קורא לילדתו אסטר, שם מעורפל, תוסס וחמקמק. אסטר מחוננת בכישרונות מהעולם שמעבר, המאפשרים לה לעבור דרך קירות ולדבר בלשונות הציפורים, עד מהרה היא הופכת לקוראת מחשבות. כדי להגן עליה מפני רוחות משו

"אילו יכולתי לספר לכם רק דבר אחד על חיי, זה היה הדבר: כשהייתי בן שבע, הדוור דרס לי את הראש. כמקובל באירועים מכוננים, שום דבר אחר לא מתקרב לזה." במילים אלה תובע אדגר מינט, אפאצ´י-למחצה ויתום ברובו, את תשומת לבנו הבלתי מעורערת. לאורך ספרו מרומם הרוח במידה בלתי נלאית אדגר שורד לא רק את התאונה הביזארית הזאת, אלא גם גיהינום של פנימייה ליתו

אלנה פרנטה מסעירה בשנים האחרונות את הספרות האיטלקית. "היא בין הסופרים האיטלקים החשובים של השנים האחרונות... הסופרת האיטלקית הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה", מעתיר עליה שבחים ה'קוֹריֶרֶה דֶלָה סֶרָה' – אף כי דומה שכתיבתה קרובה יותר לזו של נטליה גינצבורג, בַּמשפטים ובפרטים המצטברים; כלומר, אילו גינצבורג היתה כותבת במאה העשרים-ואחת, א

אילו היו הוריו של לוקיון מץ מואילים לחשוב עוד קצת לפני שהעניקו לו את שמו הנורא, אולי הכול היה נראה אחרת. כבר שלושים ושש שנים שלוקיון מבקש להימנע מהדי הצחוקים ששמו, המתחרז עם המילים "מוקיון ולץ", מעורר. בזמן הזה הוא לומד שמוטב לו להצניע את נוכחותו ולא לאחל לעצמו דבר ממה שיש לעולם להציע; לנהל את חייו מתוך שגרה קבועה ואפרורית של עבודה מ