מדף הספרים של matigo - הספרים שדירג
המסע בעקבות האלמן שרצח את שתי נשותיו התחיל באוקטובר 2009 בשער גן הילדים של קיבוץ אייל. שיחה אקראית עם אחת האימהות בגן של בנו מעוררת את חשדותיו של עמרי אסנהיים, כתב חוקר בתכנית "עובדה", באשר לנסיבות מותה המסתורי של אחת מחברות הקיבוץ, ג'ני מלמד. כשהוא מתחיל לבדוק את תעלומת מותה של ג'ני, רעייתו השלישית של תושב הקיבוץ שמעון קופר, הוא מגלה
שיחות נדירות ואמיצות בין חוקר מלחמות לאיש שהואשם במחדל '73, שהתנהלו כשההיסטוריה חזרה על עצמה באוקטובר 2023.
זהו היומן המטלטל, מעורר המחשבה והמרגש עמוקות של נוגה פרידמן, ששכלה ב־7 באוקטובר את בן זוגה, לוחם שלדג עידו רוזנטל.
פרידמן, יוצרת רב־תחומית וחוקרת מגדר, מתחקה אחרי תהליכי האבל שלה בכנות, בישירות ובתבונה, וגורפת את הקוראים לתוך ספירלות מסחררות של אובדן לצד תובנות חדות כתער, התפכחויות והיפקחויות.
”כי ברגעים האלה, כשאני נגרר ליד גדר הקיבוץ שלי, תחת השמש, בריח השריפות, כשעל העיניים שלי קשורה בנדנה ושני מחבלים סוחבים אותי בשתי הידיים, עם הידיעה הברורה שאני נלקח לעזה בעוד ליאן והבנות נותרו מאחור, אני מתמקד ומתכנס למשימה אחת: ההישרדות והחזרה שלי הביתה. אין יותר אלי הרגיל. מעכשיו אני אלי השורד”.
491 יום שרד אלי שרעבי בשבי החמאס, לא
מה כותב אדם במכתב שהוא מקווה שאיש לא יקרא לעולם?
מילים אחרונות לא דומות לשום דבר אחר שאדם כותב בחייו, והן לא דומות לשום דבר שקראתם.
יש בהן הומור שחור ובדיחות פנימיות וכנות נוקבת ואהבה חורכת ופחד מוות ואומץ מסנוור. יש בהן דרמה וגם בריחה מדרמטיות, ושגיאות כתיב ובקשת סליחה והכרת תודה ואפילו הנחיות קונקרטיות ליום שאחרי. יש בהן בקשו
בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, נוה, בנה של עפרה לקס, יצא מביתו ונסע ליחידה שלו, סיירת מטכ"ל. משם ירד עם חבריו דרומה כדי להילחם במחבלים שפלשו וכבשו את קיבוץ בארי. נוה היה נחוש להגן על תושבי הדרום ולהציל אותם, אך הוא לא שב מהמשימה ונהרג בקרבות בקיבוץ.
חודשיים אחר כך יצאה עפרה למסע בעקבות בנה ובעקבות אזרחים ולוחמים בעוטף, מתוך רצון להבין מה איר
בשעה 7:10, אחת השכנות כתבה בקבוצת הווטסאפ: "יש פלישה של חמאס". שכן אחר שאל: "יש ירי בקיבוץ?" וקיבל מיד תשובה: "הם פה". שכנה נוספת שאלה: "איפה צה"ל?"
בתוך הממ"ד שררה אפלה מוחלטת. מירי ואני ישבנו בדממה וחשבנו מה לעשות.
ואז, אי־שם בחדר החשוך, שמענו את הבנות שלנו מתחילות לנוע בין השמיכות.
אמיר תיבון, אשתו ושתי בנותיהם הקטנות היו נצורים בממ"ד ב
למה לא אמרו "היכון למלחמה"?
למה?
כבר 15 שנה שאבירם ברקאי חוקר את מלחמת יום הכיפורים. המלחמה שמדינת ישראל עדיין נושאת את מטענה הטראומטי. לאחרונה הוא הרגיש שדי. הגיע הזמן להשתחרר מלפיתתה. אבל לא לפני שיסגור עוד פינה
אחת — איך קרה שהאחרונים לדעת על המלחמה, ולהתכונן כראוי לקראתה, היו דווקא מי שפגשו בה ראשונים — הלוחמים המועטים בסיני ו
שי־לי הכניסה זרת לפה של תינוקת בת חודש, שלמה התיישב על כורסה ועשה עצמו ישן, נסרין הוציאה את השרוכים מהנעליים של הילדים, מיקי ביקש מהמחבל לקיים את ההבטחה, עמית ליטפה את הפצוע האחרון במרפאה, ענר הדף שבעה רימונים מהמיגונית, עמנואל דאג שמכתב האהבה של החייל ההרוג, יגיע ליעדו.
והכול קרה ביום אחד. ביום אחד באוקטובר. זה היה אחד הימים העצוב
פירוט מדהים, חד־פעמי ויוצא מן הכלל בחדותו ובמגוון מקורותיו, החושף לראשונה בפני הציבור הרחב את מעשי החבלה, ההתנקשויות, מלחמת הסייבר והמהלכים הדיפלומטיים שהפעילה ישראל בניסיונותיה לסכל את פיתוח הנשק הגרעיני של איראן.
במהלך העשורים האחרונים חתרה ישראל ליצירת שינוי במארג הגיאופוליטי במזרח התיכון, פעולות שהגיעו לשיאן בחתימת הסכמ
"אנחנו הולכים לחטוף היום", התנבא ראש מערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן, אל"מ דני ארדיטי, בבוקר 5 בנובמבר 1992.
שעה ורבע מאוחר יותר כבר היו ארדיטי, ראש אמ"ן האלוף אורי שגיא והאלוף עמירם לוין שקועים בניסיון נואש לעצור את דמם של הפצועים בשטח האש בצאלים.
מסביבם היו שרועות חמש גופותיהם של חיילי סיירת מטכ"ל, שנהרגו בשוגג מפגיעת טיל במהלך תרגי
עמוס הראל הנה אתם, הנה הילדים שלכם, הנכדים, השכנים, האחים. הנה הם פושטים את בגדי החול ועולים על מדים. הנה הם נבלעים בשרשרת החיול בדרכם לטירונות. הנה מפקד הפלוגה שלהם, אור כספי, הנה מפקדי המחלקות, נאור ועודד ואילק, הנה הסמלים ומפקדי הכיתות, הנה הטירונים: איתמר ואייל ואלון ויותם. הנערים החייכנים בפייסבוק של אתמול, האזרחים העסוקים במירו
"אתה תרוץ קדימה כמו שאתה יודע לרוץ קדימה. חד. ממוקד. אמיץ. נחוש. אבל אולי זה שאחריך ישתהה פתאום?... לך תדע מה יכול לקרות... הרי זאת מהומת אלוהים, כשמתחילות היריות. ואולי זה מוצדק? אולי האוהבים באמת צריכים להיות מוכנים לתת הכול... הכול! זאת המתנה הגדולה והעצומה והבלתי־אפשרית שלהם לאבא, לאמא, לכל תושבי הארץ שבה גדלו ואותה למדו כל־כך כל־כך ל
מופוואדאת – 505 ימים בשבי החמאס סיפור חייו המטלטל של אלי-ה כהן. חמישים מטרים מתחת לאדמה, כשגופו דומה יותר לשלד עצמות מאשר לאדם חי, כבול בשרשראות, מושפל, מוכה, ולעיתים קרובות קורבן להתעללות נפשית חסרת רחמים – דבר אחד לא הצליחו שוביו לקחת ממנו: את האור שבפנים. את הנפש שחיה, נלחמה, ואמרה תודה על כל רגע של הישרדות.
מופוואדאת – משא ומתן
ב-16 בפברואר 1971 התייצבו בבקו"ם צעירים חדורי שאפתנות ורוח קרב והתחילו את המסע הארוך והמשמעותי ביותר בחייהם, שהפך אותם מנערים ללוחמים בסיירת מטכ"ל. צוות איתמר מספר את סיפורם של הלוחמים האלה, ששירתו יחדיו בצוות שנקרא על שם מפקדו, למדו יחדיו מהם חברוּת, גבורה ופחד, וגילו היכן טמון קצה גבול היכולת שלהם.
הספר מתאר ברגישות ובהומור מפגש א
בשבעה באוקטובר, בשש וחצי בבוקר, השתנתה מדינת ישראל. באותו רגע, פתח הפרשן הצבאי של חדשות 12, ניר דבורי, את המחברת הראשונה שלו, והתחיל לתעד הכול. לאורך המלחמה, בין השטח לבית, בין המערכה המדממת לשידורים מהאולפן, מילא מחברת אחר מחברת, מתוך מחויבות עמוקה לאמת העיתונאית ולגודל השעה.
הספר משַׁדֵּר מלחמה אינו עוד ספר זיכרונות עיתונאי, אלא מ
1952 – אני זוכר את עצמי כילד רעב במעברת תלפיות בירושלים, שאליה הגעתי עם הורי מעיראק. גדלתי ללא מסגרת, ללא גן ילדים, ללא צעצועים וללא ספרי ילדים. במקום ספרים ולגו בנינו עגלות מארגזי עץ ושעטנו בהן במורד הכביש שהתפתל עד קצה הוואדי. הייתי ילד שורד שנלחם על קיומו בתנאים בלתי-אפשריים. כבר בגיל צעיר הייתי צריך לעבוד, כולל כשוליית סנדלר, כדי
"פרא אדם" קראו לו המפקדים שלו בצבא בחיבה או בכעס וניבאו לו גדולות או עצרו את הקידום שלו.
"בניהרקולס" קראו לו החברים שטיילו איתו בדרום אמריקה, אחרי שפיספס מעבורת והשיג אותם רגלית בתחנה הבאה.
"בַּבּ" קראה לו גלי ארוסתו.
"בְּנָיָקִי" קראו לו אביו ואמו, שלום ומיכל, ששלומם קשור בחוט לשלומו. "בניה" נקראו יותר ממאה תינוקות על שמו.
לכל איש
יום שבת, 7 באוקטובר 2023, שמחת תורה, 06:29 בבוקר. ברגע שייזכר לדיראון עולם, כמו קו גבול הנמתח בין העולם שהיה לעולם עכשיו, מתחילות להישמע ברחבי הארץ אזעקות בלתי פוסקות, שהן רק הפתיח לאירוע רב־הנפגעים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל.
הספר שלפניכם מתאר ללא כפפות את היממה הדרמטית שעברה על הצוותים הרפואיים השונים, שהתמודדו ב-7 באוקטובר עם ה
ביוני 1972 נפצע סגן נעם ארנון בעת שנטש את מטוס הפנטום שלו מעל הים התיכון. כוחות ההצלה שהוזנקו לעברו מצאו את ארנון בחיים, אך נכשלו בניסיונם לחלץ אותו. גופתו שקעה במצולות ולא נמצאה מעולם.
מותו של ארנון ולקחי מלחמת יו