“בספרו המצוין והמרתק לקריאה, "קו התלם" (הוצאת ידיעות ספרים, 2024), ביקש אמיר תיבון, עיתונאי ותחקירן זוכה פרסים המסקר את התחום המדיני בעיתון "הארץ", לתאר סיפורו של .קיבוץ נחל עוז מהקמתו ועד להתקפת מחבלי החמאס במסגרת המתקפה שביצעה החמאס בשבעה באוקטובר 2023. תיבון, שעבר לקיבוץ עם אשתו מירי בשנת 2014 ושם גידלו השניים את ילדיהם, כשפרצה בבוקר התקפת החמאס ומחבלים חדרו לקיבוץ הסתגרו אמיר תיבון ומשפתחו בממ"ד. "אבא שלי, נעם, הקדיש את רוב חייו הבוגרים לשירות בצה"ל והשתחרר בשנת 2014 בדרגת אלוף. הוא פיקד לאורך השנים על כוחות בלבנון ובשטחים. אמא שלי, גלי, היא אשת חינוך שהחלה את הקריירה שלה כמורה להיסטוריה, ניהלה בתי ספר ובהמשך נהפכה להיסטוריונית החוקרת את השואה ופרסמה שני ספרים שהיו לרבי־מכר" (עמוד 43).

לנוכח הדיווחים החריגים על ההתקפה החלה בין הוריו של המחבר לבינו התכתבות ערה בקבות הוואטסאפ המשפחתית. קצת אחרי 7:15 שלח המחבר בקבוצה הודעה נוספת, שהבהירה עד כמה המצב השתנה בחצי השעה שחלפה מאז ההודעה הראשונה שכתב, וסיפר שמחבלים נכנסו לקיבוץ ויורים עליהם. אביו התקשר מיד ולאחר שווידא שהמשפחה בטוחה בממ"ד שאל "מה מצבו של פלוטו, כלב הלברדור השחור שלנו. השאלה הטרידה אותי עוד קודם: פלוטו לא נכנס איתנו לממ"ד כאשר התחיל מטח פצצות המרגמה – הוא לא אהב להסתגר שם, ופעמים רבות נשאר בסלון בזמן שהופעלו אזעקות צבע אדום. אבל העובדה שלא שמענו אותו בדקות האחרונות, למרות צעקות המחבלים מחוץ לחלון וצלילי הירי בסלון, גרמה לי לחשוש לחייו" (עמוד 44). המחהר השיב שהכלב, להערכתו, מת. אביו שתק ואז אמר שינסה לעדכן את כל חבריו, מפקדי הצבא הבכירים, והוסיף: "תישארו בשקט. זה הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות כרגע" (עמוד 44).

לאחר התכתבות זו, בעוד המחבר ומשפחתו היו נצורים בממ"ד, ומחבלי החמאס חטפו אזרחים לעזה ורצחו אזרחים נוספים, דהרו אביו של המחבר ואמו, דרומה ברכבם במטרה לחלץ את בנם, כלתם ונכדותיהם. לאחר שהותיר את אשתו באחת הצמתים, לצד שוטרים, האלוף (מיל') תיבון הצליח להגיע לשערי הקיבוץ ושם חבר לכוח מיחידת מגלן שהיה נתון בלחימה בחוליית מחבלים. "האקדח של אבא שלי היה חסר תועלת בשלב הזה. מול חוליית מחבלים חמושה היטב כמו זאת שהמשיכה לירות כעת לעבר הרנגלר, הוא היה זקוק לנשק רציני יותר. הוא החליט לקחת לידיו את הנשק של חן בוכריס – סגן מפקד היחידה שנהרג – רובה M16 עם כוונת טריג'יקון, שהיתה מוכרת לו היטב מתקופת שירותו כצלף בסיירת מטכ"ל, עשרות שנים קודם לכן. הוא לקח גם את הקסדה של חן וחבש אותה לראשו" (עמוד 119). כוח מאולתר שכלל את תיבון אב, כמו גם קצין בשם רועי, "וקציני הצנחנים, והתגבורת של מגלן בהובלת עומר – נלחם במחבלים לפחות רבע שעה. הם נהנו בשלב הזה מיתרון מספרי על פני המחבלים במארב ולא השאירו להם ברירה אלא לנסות להסתער על הרנגלר. קודם לכן, כשאלון ויונתן נותרו לבדם, ניסיונות ההסתערות הללו הציבו סכנה מיידית לחייהם. אבל עכשיו המחבלים שניסו להסתער חטפו כולם כדורים בירי מדויק. רובם נהרגו. אחד מהם נפצע וניסה לברוח לתוך החורשה" (עמוד 119).

כשאביו של המחבר הצליח להגיע לקיבוץ ולחבור לכוחות הצבא שביקשו לטהר אותו ממחבלים ההרס שראה סביבו "היה בלתי נתפס, אבל כל זה לא היה חשוב באותו רגע. שמונה שעות אחרי שיצא מהבית בתל אביב, שלוש שעות מאז הקרב בכביש הגישה לקיבוץ ויותר משעתיים לאחר שהגיע לקיבוץ והחל לסייע בסריקות, הוא עמד כעת מול הבית שלנו" (עמוד 135). הוא וחייל נוסף, סיפר המחבר, ניגשו לחלון. נעם תיבון היכה בו בכוח. "בתוך החדר החשוך שמענו מכה חזקה ופתאומית – ואחריה קול מוכר, שקרא לנו לפתוח את הדלת" (עמוד 135).

בתו של המחבר, גליה, "היתה הראשונה שהגיבה לקול המוכר מן העבר השני. "סבא הגיע", היא אמרה. היה אפשר לשמוע את השמחה בקולה – אבל גם את התשישות, אחרי כמעט עשר שעות בחושך מוחלט. אבא שלי דפק שוב על החלון וצעק שנפתח את דלת הבית. "אני פותח", צעקתי בחזרה" (עמוד 151). המחבר סיפר כי לא ידע באמת מה מחכה לו מעבר לדלת. "הדלת נפתחה, ואור לבן, מסנוור, פרץ אל תוך החדר, לראשונה מאז הסתגרנו בפנים בשעות הבוקר" (עמוד 151). ואז, כתב וגרם לפרץ אופטימיות בקרבי כקורא, "לפתע ראיתי את פלוטו, הלברדור השחור שלנו, עומד בסלון ומקשקש בזנב בשמחה" (עמוד 151). הכלב סירב להיכנס לממ"ד בבוקר כשהחלה התקפת החמאס ונשאר בסלון. "במהלך היום לא שמענו אותו נובח אפילו פעם אחת בשעה שקולות ירי וצעקות בערבית נשמעו סמוך לבית שלנו. היינו בטוחים שהוא נהרג. אבל כעת הוא עמד מולי, חי, נרגש ואפילו לא פצוע" (עמוד 151). משם המשיך המחבר ופתח את דלת הבית. "בכניסה עמדה קבוצת לוחמים ומאחוריה אבא שלי" (עמוד 152). תיבון האב, כתב בנו, "נכנס לבית אחרון, הקסדה של חן בוכריס עדיין על ראשו. התחבקנו במשך עשר שניות, חיבוק של הקלה עצומה, אחרי יום שלם של נתק ודאגה. חלפו כמעט ארבע שעות מרגע שאמא שלי כתבה לי שהוא מתקרב אלינו, וככל שהזמן עבר, הדאגה שלי אליו הלכה וגברה. לא יכולתי לדמיין בכלל מה הוא הרגיש כל השעות האלה, שבמהלכן לא ידע אם אנחנו חיים או מתים" (עמוד 152). משפחתו של המחבר והוא חולצו, במבצע שלא יבייש סרטי פעולה דרמטיים תוצרת הוליווד.

ומה בסוף. המחבר חזר בסוף הספר להספד המפורסם של הרמטכ"ל משה דיין בהלוויית רועי רוטברג, המא"ז של קיבוץ נחל עוז, שנרצח בשנת 1956 בידי מחבלים. "אני קורא בשקט את הפסקה האחרונה של הנאום, את מילותיו של דיין על "הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה", ועל השערים הללו, ש"כבדו מכתפיו ויכלו לו". הקיבוצניקים הצעירים שהקשיבו לנאום באותו יום לא אהבו אותו. הם כעסו על דיין, שהבטיח להם רק דם, יזע ודמעות, בשעה שהם האמינו בכל לבם שבסוף, אחרי כל המלחמות, תגיע עת שלום. חלקם עדיין מאמינים בזה, גם היום, אחרי כל מה שקרה" (עמוד 218). דיין קבע אז, ואני מכיר את ההספד כמעט בעל פה, כי "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו". אבל מאז, קבע המחבר, "שערי עזה מוסיפים להכביד עלינו, כאילו הנאום המפורסם נכתב ממש אתמול. אבל כשאני יוצא מבית הקברות, אני מבין שמשהו בכל זאת השתנה. בשנים הבאות, אולי אפילו בעשורים הבאים, נצטרך לשאת את השערים הללו לא רק על הכתפיים שלנו, אלא גם על הנשמה" (עמוד 218). וזה משקל כבד מאוד.”