“ב 1977 התגייסתי לנחל. מסגרת הצבאית של השרות בנח״ל היתה אחוזת תזזית.
בתקופה הזאת שהייתה יחסית די רגועה, אבל בו בזמן עדיין סבל השרות בחיר ( ולא משנה
באיזה חטיבה), מהתוצאות של מלחמת יום הכיפורים. הטירונות של הנח״ל שבסיס הטירונות
שלו היה בבסיס ליד פרדס חנה ( מחנה 80), כלל יציאות תכופות לשטחי האש לשם האימונים. היינו חבורה מאוד מגובשת של
חברים שהכרותינו החלה בשלב מאוד מוקדם של חיינו, בגן הילדים או אחרי זה בבית הספר היסודי.
האם העובדה הזאת סייעה והקלה על משברי הטירונות, אולי היינו יותר מחוסנים כשטירטרו אותנו, לקחנו את זה
בקלות. קיללנו וצחקנו לחילופין.
בסיפרו זה של הראל מתוארים שני קווים מקבילים.
האחד זהו סיפורה של פלוגה א׳ בגדוד 931. השני זהו קו הזמן שהוא בעצם תאור ההתפתחות של החיילות
בחיר ובעיקר הסבר ממצא של התהליכים והשינויים שחלו בטירונות החי״ר מאז מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו.
ראשית אני מבקש להבהיר שאינני יכול לנתק את יחסי לשירות בנח״ל בסוף שנות השיבעים, ושרותי בגדוד 931
אז, למתואר בספר.
מקריאה ראשונה הייתי מתאר את החיילים של היום כחיילי שוקולד: מפונקים וקשורים בחבל התבור ( הטלפון הסלולרי)
לאמא ואבא, ועל כל פיפס מרימים טלפון לנייד של המג״ד או המ״פ.
אבל מתאור עמוק יותר של הדברים, אני מגיע למסקנה שמה שהיה אז, אסור שיהיה היום. הזמנים השתנו, הילדים השתנו
ולא ניתן להפעיל כיום לחצים פיזיים ופסיכולוגים כמו לפני 40 שנה.
הראל מתאר ומסביר את המהפכה הזאת שחלה באופי השירות בחיר, ואני מוצא שהתאור הזה מדוייק ונכון.
השאלה אם זאת הדרך הנכונה לחשל חיילים קרביים או לא, עדיין לא נהנתה מתשובה סופית . אבל אם מביאים בחשבון את
התאורים של לבנון השניה ועופרת יצוקה, אני לא בטוח שהתשובה הנכונה ניתנה פה. עובדה אחת שאני מסכים עם המחבר
זה הצורך להאריך את תקופת ההכנה של הלוחמים והצורך לתגמל אותם בדרך זו או אחרת ( אולי שכר יותר גבוה?).
אהבתי את הדרך בה הראל מטפל במרכיבים השונים של הפלוגה. בתאור המפקדים והחיילים ובקשרים היוצאי דופן שנוצרים
בין החיילים.
ספר מומלץ מאוד, ובמיוחד הייתי ממליץ עליו לאלה שמבקשים לשרת שירות משמעותי ביחידת חי׳ר אמיתית שנושאת את נטל
הביטחון של מדינת ישראל.
טוביה”

“"בשנות השבעים כשצה"ל עוד התאמן בסיני, ערך גדוד 890 של חטיבת הצנחנים תרגיל גדודי. המג"ד היה נחמיה תמרי. באותם ימים לא הקפידו על שעות שינה נוספות לפני היציאה והתרגיל נגמר ביום שישי בצהריים. בעת איסוף הכוחות התברר שאחד הנגמ"שים של הפלוגה המסייעת נתקע בלב השטח. השעה החלה להיות מאוחרת והיה ברור שלא יהיה ניתן להביא את רכב החילוץ ולתקן את הנגמ"ש לפני כניסת השבת. הוחלט להשאיר את הנגמ"ש בשטח ולהפקיד שלושה מחיילי המסייעת לשמור עליו. לחיילים היו מכשיר קשר, מים ואוכל בשפע (הפקידה הפלוגתית באה לבקר אותם והביאה עיתונים ושאר מצרכים). במוצאי שבת הגיע רכב החילוץ והנגמ"ש עם שומריו חזרו לבסיס. אחד החיילים סיפר על כך להוריו. האימא, מזועזעת, שלחה למג"ד מכתב נזעם (לא היו אז טלפונים ניידים). 'זו שערורייה שהשאירו את הבן שלי לבד בשבת באמצע המדבר', כתבה. תמרי השיב במכתב משלו: 'לא השארנו את הבן שלך לבד. שמנו שני צנחנים לשמור עליו'." (עמוד 191).

ראשית, גילוי נאות. עמוס הראל הוא קרוב משפחה, אולם אני חושב שהוא מעל לכל עיתונאי מצוין ושני הספרים הקודמים שכתב היו מצוינים ומומלצים בחום. יתרה מזו, הרקע שלי כבוגר השירות בצנחנים (שמחשיב את שירותו כחוויה טובה, קשה ומעצבת) אשר שירת כמ"כ וסמל טירונים מאפשרת לי נקודת מבט אישית על הספר, והוא הזכיר לי נשכחות (אתמול אגב ציינו בני מחזורי 11 שנים לגיוס). מאחר ואני מעט ותיק מן החבר'ה בנוב 11' אציין שאני כן טורטרתי (מצב 2, ריצה עם מיטות ופצועים ומה לא). יחד עם זאת טירונות צנחנים וחי"ר בכלל לאחר המהפיכה של איתי וירוב ואהרן חליוה הפכה שונה לגמרי מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. בנוסף הצחיק אותי (אבל לא הפליא כי זו מדינה קטנה, צבא קטן עוד יותר והח"יר בכלל הוא קבוצה סגורה) שהכרתי אישית לא מעט מן המרואייינים או האנשים המוזכרים בספר: מפקד אוגדה מובחרת שהיה מפקד הבא"ח שהייתי טירון ומ"כ בצנחנים, והעביר לי בין היתר את הכנת הסגל בעת ששימשתי כמ"כ וסמל טירונים (באופן שהזכיר מאוד את זו שמעביר ישראל שומר לאנשיו), הרס"ן המפקד על מגמת הטירונות בבסיס האימונים של חטיבת הנח"ל היה הסמ"פ שלי בקורס מ"כים, מח"ט הצנחנים הנוכחי, שהיה המג"ד שלי בגדוד 890 (ויחד עם האוגדונר שהוזכר לעיל היה אחד משני המפקדים הבכירים שהרשימו אותי בצבא). אגב, המ"מ שלי בטירונות צנחנים, כמו מפקד המחלקה אילק שבספר, הינו ממוצא אתיופי וטרם נתקלתי בקצין ומפקד מרשים ממנו.

בספר מתאר עמוס הראל את מסלול ההכשרה של פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, ובתוך כך את השינויים שנעשו בהכשרת הלוחם בדגש על הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל. הרמטכ"ל בני גנץ מציג בספר את המגמה כך: "אני דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן." (עמוד 135). חשובה בעיני מאוד העובדה שהראל בחר לתעד פלוגה בגדוד, ובצדק. כמי ששירת בגדוד צנחנים וגם במילואים משרת בחטיבה מובחרת, אני חושב שיש לי איזו פרספקטיבה. גדוד הוא ליבת הצבא והלחימה. הוא ה"פטיש" האמיתי של הצבא בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בבט"ש. והכלל הזה נכון לכל חטיבות החי"ר, שהרי בבט"ש אין שוני מהותי בין החטיבות, והאמת, גם בחלק ניכר מן הפעילות הקרבית ביום פקודה, ואל יובן מכך שאין בי לא צניעות מחד גיסא ולא גאוות יחידה מאידך גיסא. לא בכדי תיאר רא"ל גבי אשכנזי בראיון: "זה חלק מהחיים שלנו. יש בני מזל, וכל מיני כאלה שמציגים את עצמם כבני סמכא. אם הם רוצים לעשות 'באדי קאונט', אני מוכן לעשות איתם. כולל שרי ביטחון לשעבר. הם לא עברו את ההתבוססות הזאת בדם שאנחנו עברנו. אנחנו, שומרי החומות. לא רק במלחמות, אלא גם בין המלחמות. על הגדרות של מדינת ישראל, ועל הגבולות שלה. עסקנו הרבה, עסקנו? חיינו בתוך הדבר הזה. כל הזמן. גם אני, וגם קפלן. קפלן היה מח"ט 769, מח "ט גולני. לא היו לו נפגעים והרוגים? לא היו מחבלים? כשהוא היה מפקד אוגדה 91, תשאלי אותו כמה נפגעים היו לו, ושיירות ומטענים ובופור (הכוונה לתקופה האחרונה של צה"ל בלבנון, כשקפלן היה מפקד אוגדה ואשכנזי אלוף הפיקוד - חק"ב). היה לנו שבוע שחבר'ה של חיזבאללה פשוט הורידו לנו חיילים עם טילי נ"ט. זה היה כבר לקראת הסוף. אני לא אשכח את השבת הזאת, כשנהרג החייל האחרון בבופור, צחי איטח. אנחנו יושבים, אני אומר להם, 'חברים, אנחנו הכי מקצוענים במזרח התיכון. לא ייתכן שאנחנו לא מוצאים פתרון'. ונסענו לבופור. כי חיילים פחדו לעלות לעמדות. זה העולם שלנו. אנחנו כל היום בחזית המדממת. אנחנו על התפר המדמם כל הזמן. מי היה שם? היחידות המיוחדות לא היו שם. פשיטה פה פשיטה שם. אבל אנחנו גדלנו שם. מה זה הסיפור של לבנון? זה קשר מדמם שעל התפר שלו יושבים כל הזמן החיילים האלה." (על הלחימה בדרום לבנון. מתוך הכתבה "ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם" מאת חן קוטס בר, "מעריב", 10.06.2012 )

"'אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?' שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון." (עמוד 110) בספר נחשף הקורא למפקד הפלוגה, סרן אור כספי, למפקדי המחלקות, נאור ועודד ואילק, ולסמלים ומפקדי הכיתות, ובהם בין היתר מארק גולדמן, שעלה בגיל 28 מאוסטרליה לאחר שהוסמך כעו"ד ועבד בפירמת עורכי דין גדולה. מפגשו הבלתי אמצעי של הראל עם הטירונים, כשהבולטים שבהם הינם: איתמר (שאחיו, עמית, היה מ"פ בגדוד), יותם, החייל המצחיק ביותר בפלוגה והמסתבך הסדרתי בצרות ותמיר. הנערים החייכנים בפייסבוק של אתמול, האזרחים העסוקים במירוץ החיים של מחר, ועכשיו, לשלוש שנים ארוכות, לוחמי חי"ר. לוחמים בצה"ל החדש, המעודכן. לוחמים עם סלולרי, עם טירונות מחבקת, עם הורים מעורבים. לוחמים שבאים מחברת שפע אבל צריכים להתכונן למלחמה, אולי אפילו להשלים עם הצורך בהקרבה. בספר מתוארות בלא כחל ושרק הדילמות בהן נתונה החברה הישראלית המחלחלות היישר לצבא: התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", ביצע מחקר מעמיק ויסודי. מסע שמתנהל לסירוגין בין עם חיילי חיילי פלוגה ב', מחזור נובמבר 2011 של חטיבת הנח"ל, בשטחי האש, המטווחים ועמדות המוצבים בחברון ובין משרדי המפקדים הבכירים במגדלי הקריה בתל אביב. הראל מציג תמונה מורכבת הכוללת את ההתלבטויות והויכוחים בדרגים הבכירים ביותר על דמותו העתידית של הצבא. כך למשל מציג הראל את הדילמה הבאה במלוא מערומיה: "גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות) מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו 'הצבא המוסרי ביותר בעולם*'." (עמודים 364-365).

זהו ספר קריא, נהיר חד וברור. מודה שחסר לי אינדקס בסוף, אבל זה יותר מזניח. אני מסכים עם אבחנותיו אודות מודל השירות הרצוי והדילמות איתן מתמודד צה"ל נוכח השתנות החברה הישראלית, מורכבות האיומים, והמענה שיש ליישם כתוצאה מכך. כיף של ספר. אבל יותר מזה ספר חשוב. נהניתי מאוד. את הספר ראוי שיקראו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחי"ר, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וכמובן כל מי שצה"ל והשירות את המדינה יקרים לליבו. מומלץ בחום רב!!!
לקריאת הפרק הראשון:
http://www.dortome.com/%D7%AA%D7%93%D7%A2-%D7%9B%D7%9C-%D7%90%D7%9D-%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.html


* "את השטות הזו המציא שאול מופז בימיו כרמטכ"ל וכדרכן של הברקות המתחנפות לקהל היעד, היא תפסה בגדול. קציני צה"ל, וגם פוליטיקאים ואפילו מחנכים בבתי ספר, חוזרים עליה כאילו היתה אמת מדעית. הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק." (עמוד 365)”