מדף הספרים של משל קפקאי - הספרים שדירג

הרמאן ברודר, ניצול השואה, ובעצמו מעין סופר-צללים הכותב דרשותיו של רב אמריקאי תאב-בצע, נקלע בין שלוש נשים - האחת, פולנייה כפרית, הצילה חייו בהחביאה אותו בתקופת השואה, נישאה לו ובאה עמו לניו-יורק; השנייה, פליטת-שואה אף היא, נמרצת ונותנת טעם לחייו בעיר הזאת, ורוצה את כל-כולו לעצמה הגם שטרם נתגרשה; והשלישית - שבה ובאה כמו מן המתים והיא אשת

שלושה מחזות מאת ברטולט ברכט כלולים בספר זה. "אמא קוראז' וילדיה" "הנפש הטובה מסצ'ואן" "אופרה בגרוש".

ארבעת מחזות - היסוד ביצירתו של צ'כוב. צירוף מופלא של ליריזם והומור, שירת הברבור של דורות, שעולמם נתרוקן ממשמעותו. מכאן - צבעי השלכת והשקיעה: ודאות הקץ ואשלית התקוה, התפרקות כל החוליות שקשרו בין עבר להווה, בין אדם לחברו: דמויות של אין - חפץ, של אנשים מיותרים, ששעמומם הוא המתח היחיד של חייהם נטולי העלילות. דוגמת - מופת של מחזאות פיו

מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יר, אינו בוכה בהלויית אמו, רוצח אדם "בגלל השמש", ועל שני אלו נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי" - סיפור תמוה ומוזר, ששום דבר אינו מובן בו לאשורו ואף - על - פי - כן הוא מרתק ונקרא בנימה עצורה מתחילתו ועד סופו. "הזר", שהוא הרומן הראשון של אלבר קאמי, יצא לאור ב - 1942 ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית: "הקוראים נ

"ארץ פרומה", רומן פורץ דרך מאת כריסטיאן קראכט, הוא סיפורו של צעיר גרמני אבוד שמחפש משמעות לחייו כאדם בעולם חומרני, מנוכר ואחוז תזזית. זהו גם סיפורו של הדור הצעיר בגרמניה, שמחפש את שורשיו התרבותיים ושבוחן את מהות קשריו עם אבותיו ועם ההיסטוריה הגרמנית של המאה ה-20. המספר - צעיר עלום שם, עשיר, שתוי ומוכה עייפות - עסוק ללא הרף במראה החיצ

אַנדרֵאַס, קלושָר הישן על גדות נהר הסֶן, הוא שתיין – וקדוש לא-שגרתי. ערב אחד נעשה לו נס, ראשון בשורה של נסים – וכאן מתחילה הרפתקה פרועה ורווּית אלכוהול במסבאותיה של פריז, במלונותיה, בכנסיותיה, בבתי הקולנוע ובבתי הבושת שלה. אגדת השתיין הקדוש, שאת כתיבתה השלים יוֹזֶף רוֹת שבועות אחדים לפני מותו, היא הנובלה המפורסמת ביותר שלו ומפסגות

המשפטים של ורה ג’אקוני – בהירים, רבי משמעות ומושחזים – מרכיבים דמויות וסצנות שבריריות המותירות את הקורא במצב עדין, מנוכר ומתוח – כאילו העולמות הנבראים יתמוטטו בכל רגע. הסיפורים המקובצים בספר בבשרי החי הם וריאציות בנושא “האישה האנומלית” החיה בצל השגרה המחזורית של הפרט הממוצע בעיר המנוכרת. סיפוריה של ג’אקוני עשויים ממעברים

אקספרס הדיבור הישיר – כך נקרא אוטובוס הקמפיין של הסנאטור ג'ון מקיין במסע הבחירות שלו לראשות המפלגה הרפובליקנית בשנת 2000. דיוויד פוסטר וואלאס, שנשלח לסקר את הקמפיין מטעם המגזין רולינג סטון, מנסה להבין מה הביא אמריקאים רבים להיכרך אחר אותה ישירות מפורסמת של מקיין שבחסותה אמר דברים שאף מועמד אחר לא העז לומר. במאמר אחר מנסה וואלאס לה

על שפת ים כינרת נמצאת מַקוֹנדוֹ של שמי זרחין, טבריה יצרית ופנטסטית שבה אנשים משתגעים מאהבה ומתקרחים בגלל כישוף, אותיות צומחות בתוך תמרים וילדים מתחרזים עם כפיליהם. האוויר רווי ריחות של בישול ותשוקה, ועקבותיהם מובילים לשיכון אחד בעיר. כאן גדל שלומי עם אח שאוסף מילים במחברת, אמא שמדליקה נרות נשמה ל לאה גולדברג, ואבא קטנטן שמסתיר סו

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה. בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא

בדלתיים סגורות (בצרפתית: Huis clos) הוא מחזה אקזיסטנציאליסטי מאת ז'אן-פול סארטר. המחזה נכתב בצרפתית בשנת 1944, והוצג לראשונה במאי אותה שנה בתיאטרון הוויה-קולומבייה, זמן לא רב לפני שחרור פריז מעול הכיבוש הנאצי. במחזה מופיעות ארבע דמויות (אחת מהן, המשרת, מופיעה לזמן קצר בלבד), והוא המקור לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של סארטר: “הגיהנום הוא