השראה
קראתי את הספר "לעזוב את הקדושים" של מרתה בק מספר על אשה צעירה, באמריקה, מרתה שילדה עשרה ילדים וברחה מהבעל ומהכת המורמונית הפנאטית, עם חלק מילדיה וניצלה. שני ילדיה הגדולים אפילו ניתקו קשר אתה. באמריקה ישנן כתות שונות ובה מצבה של האשה הוא בלתי נסבל לחלוטין ואפילו היא נמצאת בסכנת חיים באותה קהילה סגורה .
כשבאתי לארץ גיליתי כי גם כאן בחוגים מסוימים, יש מין קוד של שתיקה בעניינים שבינו לבינה.
תפקיד הגבר הוא לשלוט באשה והוא מגוּבֶּה על ידי החברה בה הם חיים. רק לעיתים רחוקות מאד תעז האשה לצאת מהקהילה ולגלות עצמאות. אשה אחת ספרה לי את סיפורה ואמרה לי: "רחל, תהיי הפה שלנו!" יש לי סיפורים רבים על כך ואני עדיין לא יכולה ולא מעיזה לכתוב אותם. אולי יום אחד אעשה זאת באיזון עדין.
שנים רבות חייתי באפריקה ושם הסיפורים לא תמיד מסתיימים בכי טוב. התושייה הנשית מוגבלת כאשר הבעל משתמש בכוח. היא מוגבלת גם משום שהקהילה מאשרת את כוחם של הגברים.
הסיפור הזה הוא סיפור ללא סוף, סיפור עצוב, ואולי סיפור שיעיר את כל אותן קהילות סגורות ובלתי מובנות ואז אולי – הסוף יהיה טוב.
נשות האביב
אחת לחודש או חודשיים, כמו זחלים מאובקי חול צהבהב, יוצאים כורי-הזהב מבטן האדמה. לובן עיניהם מקומר ומובלט, עפעפיהם פעורים עד לקצה גבול היכולת, בניסיונם להסתגל לאור היום.
ג'ייקוב מצמץ בעיניו, גופו התנודד קמעה כאילו שתה לשכרה מן האור. הוא נער את האבק מעל פניו בשרוולו וכיבה את אור העששית הצמודה למצחיית כובעו.
הריטואל היה קבוע.
מקלחת חמה בצוותא. הכורים היו עומדים בשורה וממרקים את עורם השחור בסבון. ככל שקרצפו את גופם, כך תפחו בועות קצף הסבון ולפתע כאילו הפך עורם ללבן. הייתה בכך מין הנאה שאין מדברים בה, להיות לבן למשך כמה דקות... עד שהמים שטפו את גופם ועורם נגלה בכל הדרו השחור-בוהק. לאחר ארוחת הערב יצאו הכורים לחפש את הנאות החיים. אלה סופקו להם על ידי נשות הכפרים הסמוכים למחנה הכורים, בפאתי יוהנסבורג. רובם היו צעירים חסונים ונשואים ולא עלה על דעתם כי ימשיכו בחייהם ללא נשים. גם נשותיהם החוקיות שהשאירו מאחריהם בזימבבואה, קניה, או זמביה, הבינו את צרכיהם הבלתי ניתנים לריסון זמן כה רב. רבים מהם הולידו ילדים נוספים מנשות-הרגע אולם אף פעם לא נתבעו על אבהות או משהו בדומה. בהסכמה של שתיקה, ידעו נשים אלה, כי באביב חוזרים הכורים יפי התואר לבתיהם ולנשותיהם עד לאחר השנה החדשה ואז ישובו אליהן ויתפקדו כבני זוגם למשך תשעה חודשים, עד האביב הבא.
ג'ייקוב וחבריו זיהו את בוא עונת האביב. ריח של איזוביון לח עמד באוויר מעורב בניחוחה של הפריחה הסגולה שכיסתה את עצי הג'קרנדה והגיע עד עומק בטן האדמה. אז ידעו הכורים כי הגיע הזמן לחזור אל משפחותיהם ולבלות עמם את חודשי האביב.
על כן, בינם לבין עצמם, כינו אלה את נשותיהם החוקיות - 'נשות האביב'.
לג'ייקוב הייתה אשה בזימבבואה.
כל שנה, באביב, היה חוזר הביתה, מְעַבֵּר את אשתו ושב למכרות הזהב ביוהנסבורג. הם היו מחליפים מכתבים ובם דברי אהבה רבים. הוא מספר לה כמה היא חסרה לו והיא מספרת לו על הילד שזה עתה נולד.
ביום השיבה הביתה, הריטואל השתנה.
לא עוד מקלחת מלבינה וריצה מהירה לזרועות נשות-הרגע כי אם הליכה מתונה לעבר תחנת הרכבת בפאתי יוהנסבורג. שם היה קונה ג'ייקוב מתנות לאלברטינה אשתו ולילדיו. אז היה עולה על הרכבת היומית היחידה שיצאה מיוהנסבורג להררה בירת זימבבאואה. לאחר נסיעה של כשתים עשרה שעות, בהגעתו להררה, היה צריך ג'ייקוב לקחת רכבת נוספת לבולוואיו ולאחר נסיעה של עוד חמש שעות, כשעורו השחור השחיר עוד יותר מפיח הדרכים, היה עולה על טקסי לחברון, מקום מגוריו שהיה כפר קטן ליד מפלי ויקטוריה.
ככל שהתקרבו לבולוואיו, רטט גופו של ג'ייקוב מתענוג הציפיה לפגישתו האביבית עם אשתו.
אלברטינה הייתה מלאה בכל המקומות הנכונים, טובת לב וצייתנית הרבה יותר מכל אשה אחרת עמה שהה בדרום אפריקה ואף לא עלתה לו כסף. היא עבדה למחייתה כעובדת נקיון באחד המלונות המפוארים שבאזור מפלי ויקטוריה וכל זמן שנעדר מן הבית לא היה צריך לדאוג לה ולילדים.
הדרך אל תוך חברון הייתה מלאה מהמורות ונהג הטקסי לא רצה לנסוע בה. הוא הוריד את ג'ייקוב בפאתי הכפר וג'ייקוב נאלץ ללכת כחצי קילומטר ברגל. עצי הג'קרנדה עמדו במלוא פריחתם ובשעה זו של רדת השמש נראתה עלוותם הסגולה כבוערת באש. אין כמו עונת האביב, חשב ג'ייקוב לעצמו. הוא שמע את נהמות הפילים וצריחות חזירי הבר המיוחמים ובדמיונו ראה את חמוקיה העגולים של אשתו.
בהגיעו אל ביתו, הבחין מיד שאלברטינה אינה מחכה לו בפתח. רוחו נפלה עליו. במשך חמישה אביבים, כל אביב חיכתה לו עם הילדים בפתח הבקתה ועתה איננה שם.
חשש שמא קרה לה דבר מה נורא. קרא בשמה והיא לא ענתה.
"אלברטינה! הגעתי!" צעק.
אין קול ואין עונה. אפילו השכנים כבר הציצו מפתחי בקתותיהם.
הוא הסיט את וילון הפתח ונכנס לבקתה שלהם. לאור העששית ראה את אלברטינה מצטנפת בפינת החדר הקדמי, מביטה בו בעיניים מבוהלות. שלושה ילדים לצדה והתינוק בחיקה.
בתנועת יד גרש את הילדים מן המקום והתכופף אל אלברטינה.
"מה קורה?" שאל וכבר ניסה לשלוח את ידיו למקומותיה הנסתרים.
אלברטינה דחתה אותו. כעס גדול החל להציף אותו. חשד בה שמצאה גבר אחר בהיעדרו. הוא הזדקף, תפס בזרועה והרימה מן הרצפה.
"מה יש לך אשה?"
"עשית לי איידס!" לחשה אלברטינה.
"על מה את מדברת? "
"אני חולה!"
"זה לא ממני... מה עשית אשה?"
"כלום!"
ג'ייקוב יצא בריצה מן הבקתה ורץ לחפש את הצ'יף.
למחרת, בעצת הצ'יף, הלך להיבדק במרפאה בכפר הסמוך. מחט ננעצה בזרועו השחורה והוא לא הניד עפעף למרות שלבו פרפר מחרדה לעתידו.
ביוהנסבורג וגם בכפרו שמע רבות על מחלת ה'שפעת' המוזרה המפילה חללים רבים בכל מקום. למרות שחברים רבים שלו מתו מאיידס וגם שתי אחיותיו ואחד מאחיו, המילה איידס לא הוזכרה. במקומה, הומצא שם חדש למחלה; very bad flue 'שפעת רעה מאוד'.
ימים מספר היו, הוא ואלברטינה מסתכלים אחד על השני במין מבוכה, חמלה או לעיתים בזעם ולא דברו אחד עם השני עד שנקרא ג'ייקוב לשוב למרפאה.
הוא לבש את בגדי השבת שלו והלך לראות את אנשי המרפאה הנכבדים.
"יש לך איידס!" אמרו לו.
ראשית הלך לצ'יף ושאל מה לעשות. הצ'יף אמר שאם הוא גבר-גבר אז לא יקרה כלום לאף אחד כי ממילא יש לו וגם לה איידס ומדוע לא ליהנות?
אז הלך לאלברטינה ואנס אותה...
כאשר שב באביב הבא לביתו, כבר לא הייתה אלברטינה בין החיים והוא לא חזר עוד למכרות הזהב של יוהנסבורג. באביב האחרון הלך גם ג'ייקוב לעולמו ונקבר ליד אשתו.
מחכה לתגובות בתודה
קראתי את הספר "לעזוב את הקדושים" של מרתה בק מספר על אשה צעירה, באמריקה, מרתה שילדה עשרה ילדים וברחה מהבעל ומהכת המורמונית הפנאטית, עם חלק מילדיה וניצלה. שני ילדיה הגדולים אפילו ניתקו קשר אתה. באמריקה ישנן כתות שונות ובה מצבה של האשה הוא בלתי נסבל לחלוטין ואפילו היא נמצאת בסכנת חיים באותה קהילה סגורה .
כשבאתי לארץ גיליתי כי גם כאן בחוגים מסוימים, יש מין קוד של שתיקה בעניינים שבינו לבינה.
תפקיד הגבר הוא לשלוט באשה והוא מגוּבֶּה על ידי החברה בה הם חיים. רק לעיתים רחוקות מאד תעז האשה לצאת מהקהילה ולגלות עצמאות. אשה אחת ספרה לי את סיפורה ואמרה לי: "רחל, תהיי הפה שלנו!" יש לי סיפורים רבים על כך ואני עדיין לא יכולה ולא מעיזה לכתוב אותם. אולי יום אחד אעשה זאת באיזון עדין.
שנים רבות חייתי באפריקה ושם הסיפורים לא תמיד מסתיימים בכי טוב. התושייה הנשית מוגבלת כאשר הבעל משתמש בכוח. היא מוגבלת גם משום שהקהילה מאשרת את כוחם של הגברים.
הסיפור הזה הוא סיפור ללא סוף, סיפור עצוב, ואולי סיפור שיעיר את כל אותן קהילות סגורות ובלתי מובנות ואז אולי – הסוף יהיה טוב.
נשות האביב
אחת לחודש או חודשיים, כמו זחלים מאובקי חול צהבהב, יוצאים כורי-הזהב מבטן האדמה. לובן עיניהם מקומר ומובלט, עפעפיהם פעורים עד לקצה גבול היכולת, בניסיונם להסתגל לאור היום.
ג'ייקוב מצמץ בעיניו, גופו התנודד קמעה כאילו שתה לשכרה מן האור. הוא נער את האבק מעל פניו בשרוולו וכיבה את אור העששית הצמודה למצחיית כובעו.
הריטואל היה קבוע.
מקלחת חמה בצוותא. הכורים היו עומדים בשורה וממרקים את עורם השחור בסבון. ככל שקרצפו את גופם, כך תפחו בועות קצף הסבון ולפתע כאילו הפך עורם ללבן. הייתה בכך מין הנאה שאין מדברים בה, להיות לבן למשך כמה דקות... עד שהמים שטפו את גופם ועורם נגלה בכל הדרו השחור-בוהק. לאחר ארוחת הערב יצאו הכורים לחפש את הנאות החיים. אלה סופקו להם על ידי נשות הכפרים הסמוכים למחנה הכורים, בפאתי יוהנסבורג. רובם היו צעירים חסונים ונשואים ולא עלה על דעתם כי ימשיכו בחייהם ללא נשים. גם נשותיהם החוקיות שהשאירו מאחריהם בזימבבואה, קניה, או זמביה, הבינו את צרכיהם הבלתי ניתנים לריסון זמן כה רב. רבים מהם הולידו ילדים נוספים מנשות-הרגע אולם אף פעם לא נתבעו על אבהות או משהו בדומה. בהסכמה של שתיקה, ידעו נשים אלה, כי באביב חוזרים הכורים יפי התואר לבתיהם ולנשותיהם עד לאחר השנה החדשה ואז ישובו אליהן ויתפקדו כבני זוגם למשך תשעה חודשים, עד האביב הבא.
ג'ייקוב וחבריו זיהו את בוא עונת האביב. ריח של איזוביון לח עמד באוויר מעורב בניחוחה של הפריחה הסגולה שכיסתה את עצי הג'קרנדה והגיע עד עומק בטן האדמה. אז ידעו הכורים כי הגיע הזמן לחזור אל משפחותיהם ולבלות עמם את חודשי האביב.
על כן, בינם לבין עצמם, כינו אלה את נשותיהם החוקיות - 'נשות האביב'.
לג'ייקוב הייתה אשה בזימבבואה.
כל שנה, באביב, היה חוזר הביתה, מְעַבֵּר את אשתו ושב למכרות הזהב ביוהנסבורג. הם היו מחליפים מכתבים ובם דברי אהבה רבים. הוא מספר לה כמה היא חסרה לו והיא מספרת לו על הילד שזה עתה נולד.
ביום השיבה הביתה, הריטואל השתנה.
לא עוד מקלחת מלבינה וריצה מהירה לזרועות נשות-הרגע כי אם הליכה מתונה לעבר תחנת הרכבת בפאתי יוהנסבורג. שם היה קונה ג'ייקוב מתנות לאלברטינה אשתו ולילדיו. אז היה עולה על הרכבת היומית היחידה שיצאה מיוהנסבורג להררה בירת זימבבאואה. לאחר נסיעה של כשתים עשרה שעות, בהגעתו להררה, היה צריך ג'ייקוב לקחת רכבת נוספת לבולוואיו ולאחר נסיעה של עוד חמש שעות, כשעורו השחור השחיר עוד יותר מפיח הדרכים, היה עולה על טקסי לחברון, מקום מגוריו שהיה כפר קטן ליד מפלי ויקטוריה.
ככל שהתקרבו לבולוואיו, רטט גופו של ג'ייקוב מתענוג הציפיה לפגישתו האביבית עם אשתו.
אלברטינה הייתה מלאה בכל המקומות הנכונים, טובת לב וצייתנית הרבה יותר מכל אשה אחרת עמה שהה בדרום אפריקה ואף לא עלתה לו כסף. היא עבדה למחייתה כעובדת נקיון באחד המלונות המפוארים שבאזור מפלי ויקטוריה וכל זמן שנעדר מן הבית לא היה צריך לדאוג לה ולילדים.
הדרך אל תוך חברון הייתה מלאה מהמורות ונהג הטקסי לא רצה לנסוע בה. הוא הוריד את ג'ייקוב בפאתי הכפר וג'ייקוב נאלץ ללכת כחצי קילומטר ברגל. עצי הג'קרנדה עמדו במלוא פריחתם ובשעה זו של רדת השמש נראתה עלוותם הסגולה כבוערת באש. אין כמו עונת האביב, חשב ג'ייקוב לעצמו. הוא שמע את נהמות הפילים וצריחות חזירי הבר המיוחמים ובדמיונו ראה את חמוקיה העגולים של אשתו.
בהגיעו אל ביתו, הבחין מיד שאלברטינה אינה מחכה לו בפתח. רוחו נפלה עליו. במשך חמישה אביבים, כל אביב חיכתה לו עם הילדים בפתח הבקתה ועתה איננה שם.
חשש שמא קרה לה דבר מה נורא. קרא בשמה והיא לא ענתה.
"אלברטינה! הגעתי!" צעק.
אין קול ואין עונה. אפילו השכנים כבר הציצו מפתחי בקתותיהם.
הוא הסיט את וילון הפתח ונכנס לבקתה שלהם. לאור העששית ראה את אלברטינה מצטנפת בפינת החדר הקדמי, מביטה בו בעיניים מבוהלות. שלושה ילדים לצדה והתינוק בחיקה.
בתנועת יד גרש את הילדים מן המקום והתכופף אל אלברטינה.
"מה קורה?" שאל וכבר ניסה לשלוח את ידיו למקומותיה הנסתרים.
אלברטינה דחתה אותו. כעס גדול החל להציף אותו. חשד בה שמצאה גבר אחר בהיעדרו. הוא הזדקף, תפס בזרועה והרימה מן הרצפה.
"מה יש לך אשה?"
"עשית לי איידס!" לחשה אלברטינה.
"על מה את מדברת? "
"אני חולה!"
"זה לא ממני... מה עשית אשה?"
"כלום!"
ג'ייקוב יצא בריצה מן הבקתה ורץ לחפש את הצ'יף.
למחרת, בעצת הצ'יף, הלך להיבדק במרפאה בכפר הסמוך. מחט ננעצה בזרועו השחורה והוא לא הניד עפעף למרות שלבו פרפר מחרדה לעתידו.
ביוהנסבורג וגם בכפרו שמע רבות על מחלת ה'שפעת' המוזרה המפילה חללים רבים בכל מקום. למרות שחברים רבים שלו מתו מאיידס וגם שתי אחיותיו ואחד מאחיו, המילה איידס לא הוזכרה. במקומה, הומצא שם חדש למחלה; very bad flue 'שפעת רעה מאוד'.
ימים מספר היו, הוא ואלברטינה מסתכלים אחד על השני במין מבוכה, חמלה או לעיתים בזעם ולא דברו אחד עם השני עד שנקרא ג'ייקוב לשוב למרפאה.
הוא לבש את בגדי השבת שלו והלך לראות את אנשי המרפאה הנכבדים.
"יש לך איידס!" אמרו לו.
ראשית הלך לצ'יף ושאל מה לעשות. הצ'יף אמר שאם הוא גבר-גבר אז לא יקרה כלום לאף אחד כי ממילא יש לו וגם לה איידס ומדוע לא ליהנות?
אז הלך לאלברטינה ואנס אותה...
כאשר שב באביב הבא לביתו, כבר לא הייתה אלברטינה בין החיים והוא לא חזר עוד למכרות הזהב של יוהנסבורג. באביב האחרון הלך גם ג'ייקוב לעולמו ונקבר ליד אשתו.
מחכה לתגובות בתודה