פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2101 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים רצועות של תפילין/מידדה מידדה
רצועות של תפילין
אוגוסט 2006, ישראל.
כל נערה יודעת, מלחמה היא - מבצע.
מבצע 'ענבי זעם'... מבצע 'עופרת יצוקה'... קסאמים, רקטות, מטוסים מפציצים מן האוויר, הרוגים, שבויים וגם חטוף אחד משלנו... ובעורף, החיים נמשכים. בבית ממוגן או שלא, בית ספר ממוגן. ריצה למקלט. מְשַׂחֲקִים או צופים בטלויזיה מבוקר עד ערב, אוכלים ושותים ולא ישנים... מפחד... ואולי נוסעים אל קרובי משפחה במרכז הארץ ונרגעים קמעה.
האבא, יוצא למילואים להילחם בגבורה ולהגן על המולדת...
מרץ 1944, הונגריה.
ההונגרים מכניסים את הגרמנים לארצם ואלה מכניסים את היהודים לגיטאות.
אומרים זאת הייתה מלחמה!
אבל אני, לייקי, ממרמורש. הייתי אז בת ארבע עשרה ובשבילי מלחמה היא – שואה.
מאבק לאחוז בקצה חוט החיים. להשיג מזון כדי לשרוד ולהיות תמיד רעבים.
לקפוא מקור ולהישרף בחוסר אונים... ואין לאן לברוח, רק להיעלם מבלי להיפרד!
ואבא, עדיין לא נלקח לשום מקום ונשאר בבית מכורח המציאות. מושפל וכבול ידיים. אפילו בזיעת אפיו אינו מצליח להביא לחם לבני ביתו. אולם, רוחו איתנה ובכל מאודו מגן עלינו, שבעת ילדיו, לבל תיפול רוחנו או חלילה תדעך אמונתנו ונחטא.
- שני אחיי הגדולים נסעו לארץ ישראל כבר לפני מספר שנים והגיעו השמועות על כך שאינם מקפידים עוד בקיום מצוות. אבא היה תמיד מבכה את גורלו-גורלם... ואולי עכשיו, בסתר לבו, שמח על שיצאו מן התופת אך, מעולם לא דיבר על כך -.
פתח הצלה זעיר נפתח לנו בדמותו של שכן טוב שהציע לאבא, לפני צאתנו לגטו, להשאיר את ארבעת ילדיו הקטנים, אני ועוד שלושה מאחיי, אצלו. הוא ואשתו יטפלו בנו עד לגמר המלחמה וכך, נינצל ונישאר בחיים. אבא נחרד למחשבה שילדיו יחיו בבית לא יהודי וסרב לקבל עזרה הכרוכה לדעתו, בסכנת שמד. "כל עוד אני חי, הילדים שלי לא יאכלו טרפות!" אמר.
וכך הלכנו כולנו לגטו.
בבית הקטן והצר שעמד בפאתי הגטו אי אפשר היה לישון אחרי הנץ החמה. שבעה ילדים בשני חדרים ושירותים משותפים לעוד משפחה גדולה, לא אפשרו פרטיות כלשהי. גם צעקות הקָלגָסים הגרמניים שהיו מהדהדות ברחוב הקפיצו אותנו מדרגשי השינה כבר משעת בוקר מוקדמת.
אף פעם לא ידענו אם חזרו הגרמנים הארורים לקחת חלק מהגברים לעבודה או שוב נלקחו יהודים לאי שם, למקום שטיבו לא היה ידוע ורק דיבורים על הרג ומוות עברו מפה לאוזן.
אחי הגדול ניסה לשכנע אותי להימלט עמו אל היערות. הוא הסביר לי שאין סיכוי שנישאר בחיים אם נישאר בגטו. עלינו לברוח ליערות ואחר כך, אולי נצליח להגיע לארץ ישראל ונפגוש שם את אחֵינו.
סירבתי. איך אגיע ליער?... איך אעזוב את אבא ואמא?... מה יהיה גורל אחיי ואחיותיי?...
שאלתי אותו את כל השאלות הללו ולא קבלתי תשובה. הוא נשאר ולא עזב. אולי חדרו שאלותיי הנוקבות ללבו.
ימים ושבועות עברו, עוד ועוד אנשים נלקחו על ידי הגרמנים מבתיהם באישון לילה ואף לאור היום. תנאי המחייה נעשו קשים יותר והרעב החל לכרסם בגופנו ביתר שאת. עם זאת, היה אבא חוזר ואומר שעלינו להודות לקדוש ברוך הוא על כי שפר מזלנו עלינו והגרמנים לא באו לקחת אותנו לאותו מקום, ממנו אין חוזרים.
מידי בוקר, בעלות השחר, היה אבא קם לתפילה, לא בבית כנסת אלא במטבח הקטן שבביתנו. בשעת בקר זו השינה הייתה ממני והלאה. הייתי שומעת את פסיעותיו על רצפת העץ ומדדה אחריו אל המטבח לצפות במעשיו והוא, אינו צופה בי.
שם, בארון הכלים, מאחורי כמה כוסות וצלחות, חבויה הייתה שקית התפילין של אבא, עשויה מאותו בד כמו כיפת הסמעט שלו, קטיפה שחורה שאִבדה את זוהרה מרוב מגע יד.
אבא היה מוציא את השקית ממקום מחבואה, חובט בה קמעה לנקותה מאבק שאינו נראה לעין. אז היה עוטף את ראשו וכולו בטלית ואומר את ברכת 'להתעטף בציצית'. עניתי 'אמן' והוא שמע. אז היה מסיר את הטלית מעל ראשו, מטילה על כתפיו ומביט בי לרגע, עיניו מחייכות ולחות.
באיטיות רבה, כאילו היה נוגע בילד רך ואהוב, היה מוציא את התפילין 'של יד' ואחר כך 'של ראש' ובתשומת לב רבה פותח את הרצועות, מחליק אותן בידיו ומלטפן בחיבה עמוקה.
קודם היה שם את התיבה האחת על זרועו השמאלית ובהקפדה מגלגל את הרצועה סביב ידו. אחר כך מניח את התיבה השנייה על קדמת ראשו המגולח למשעי, מזיז קמעה את כיפתו לאחור לבל תחצוץ בין תפילין לראש ומסיים את גלגול הרצועה על היד. כל אותו זמן, היה ממלמל בעל פה פסוקים מסֵפר תהילים או אולי פסוקים ממקום אחר ואז מתחיל בתפילת שחרית ושוב אינו מביט בי עוד.
וכך, כל בוקר, עד לאותו יום איום ונורא.
אבא עטוי בטליתו ועטור בתפילין ואני, עומדת בפינה, מקשיבה להמיית תפילתו ומתבוננת בנענועי גוו.
לפתע, הופרה שלוותנו. שמענו דפיקות על שער הכניסה לבית. לא כשל אחד המבקש בנימוס להיכנס פנימה אלא קולות מלחמה, מהלומות וחבטות עזות. שמענו גם חריקות צורמניות וידענו כי הדלת עומדת להיעקר ממקומה בכל רגע.
אבא, עמד נטוע במקומו. פניו לבנות-שקופות ומבטו קפוא... אך רק לרגע ואז התעשת.
כהרף עין - בטרם הבנתי מה קורה - הרים אותי בזרועותיו וזרקני בעד החלון... החוצה, אל החצר האחורית.
לייקי!... שְנֶל!... לוֹיף! ... לוֹיף! מהר!... תברחי!...
היו אלה המילים האחרונות ששמעתי מפיו.
ברכיי פגעו במדרכת האבן. דם זב מהן אך לא חשתי כל כאב. קמתי, הרמתי את ראשי והשענתי את סנטרי על אבן אדן החלון הקרה. עיניי תרו בבהלה לראות את המתרחש בבית.
שני אנשי גסטאפו שחורי-מדים, נכנסו למטבח, בעטו ללא אבחנה בכל שעמד בדרכם. לאחר השתוללות קצרה במריבתם עם חפצי המטבח, נפנו לאבי. הם תלשו בכוח את תיבות התפילין מראשו ומזרועו, קרעו את הרצועות והשליכו לרצפה.
אחד מהם, דחף את אבי והצמידו אל הקיר בקת רובהו. פיו מעוות בתאוות רצח ומוחו כבר מתכנן את הפעולה הזדונית הבאה. השני, לחייו ארגמניות מעונג אכזריותו, חמד לעצמו את רצועת התפילין 'של יד', הרימה, סובב את הרצועה פעם ופעמיים סביב אצבעותיו העבות והניף באוויר את יתרתה כמו שוט.
שמעתי שריקה... ועוד שריקה... ואז הצליף בה, באבא. על פניו, גבו, וזרועותיו... ובעודו מכה, נתגלגל צחוקם של שני אנשי הגסטאפו האלה ונשמע כצחוקו של השטן...
ודחיפות, וצליפות... ומגפיים אימתניות בועטות... ובין לבין צעקו בני העוולה בגרמנית ולא הבנתי דבר, אך שמעתי את אבא ממלמל באידיש והבנתי כל מילה:
"גוטער גֹאט, ביטע זיי מיר מויחל, וַייל איך הַאבּ גֶעזִינְדִיקט. און איך נעם, אַן די אָלֵע קְלֶפּ, מיט ליבּשאפְט. און דאס זֹאל זיין א כָּפֹּרֶה, פַאר אָלֶע מיינע זִינד!" – אלוקים הטוב, אנא סלח לי כי חטאתי, כי פשעתי ואני מקבל את כל המכות האלה באהבה והן יהיו כפרה על כל עוונותי!'
ואני... עמדתי מתחת לחלון, רועדת כולי מאימה ופחד.
ידעתי כי אבא, צדיק גדול היה. פורס מלחמו למזי הרעב בגטו, פורט מפרוטותיו הדלות לדלים. ומתעסק בתורה בכל רגע. ידעתי כי מעולם לא חטא ולא פשע והייתי נבוכה ותוהה מדוע עליו להיענש ולקבל באהבה את המלקות ברצועות התפילין.
אבא נפל.
הייתה זאת הפעם האחרונה שראיתי את אבא.
נשארתי חבויה מתחת לחלון, אוטמת את אוזניי בשתי ידיי ומצטנפת בתוכי עד לשעות הצהריים המאוחרות. אז נכנסתי חזרה הביתה.
אבא ואמא לא היו שם ולא אחיי ואחיותי. השכנים מן הבית הסמוך אמרו כי משפחתי נלקחה למחנה עבודה באושוויץ ושכן אחד העיד שראה את אחי הגדול בורח מן הבית ממש מתחת עיניהם האורבות של חיות-האדם. באותו ערב ברחתי גם אני.
עם מותו, דעכה אמונתי. כְּאָבי, לא חטאתי ולא פשעתי ושלא כְּאָבי, לא הסכמתי לקבל באהבה את ייסורי העולם הזה.
בדרך לא דרך, הגעתי לארץ , אל אחד הקיבוצים בנגב. יצרתי לעצמי דרך חיים חדשה והכלים שעזרו לי לבנותה היו דווקא אותם פסוקים של 'גירסא דינקותא' כמו, 'אם אין אני לי מי לי'... בזכות 'כוחי ועוצם ידי' – אנצח! ולעולם לא אהיה 'מובלת כצאן לטבח'.
התחלתי לעסוק בספורט ולפתח את כושרי הגופני כדי להיות חזקה בעת הצורך. נלחמתי בבריטים, במצרים... ועלי להודות... שידיי גואלו בדמם. שיחרתי לצדק ולא בקשתי את עזרתו של אלוקים.
במלחמת השחרור, נפל אחי . עם מותו, ניצוץ זעיר של אמונה שהיה חבוי אך לא כבוי בקרבי, דלק לפתע. רציתי להתאבל עליו כדת וכדין ולשבת שבעה.
"הוא כבר מת..." אמר לי קצין ההגנה של הקיבוץ בקור רוח... "ואת, לגמרי בחיים, ונחוצה פה בקיבוץ."
נטלתי את מעט חפציי ומבלי ליטול רשות מאף אדם, נסעתי לחיפה שם התגורר אחי השני.
יחד ישבנו שבעה על אחינו ולא שבתי עוד אל הקיבוץ.
נישאתי, נולדו לי שני ילדים וחייתי את ימיי, תלושת-שורשים, חסרת-מסורת ורחוקה מאלוהים... וכאשר חשבתי לתומי כי חיי הולכים בתלם וטוב לי, חל פתאום, ביום בהיר אחד, מהפך אדיר בחיי.
באותו יום, באו לבקרנו בן אחי ובן דודי. הם לנו את הלילה בביתנו ולמחרת בבוקר, לפני צאתם לדרכם, שמעתי את בני בן השלוש קורא ופחד נשמע בקולו: "אמא!... אמא!..."
רצתי לקראתו והוא רץ אליי, טמן את ראשו בחיקי וקרא בבהלה: "אמא! בואי תראי מה הדודים עושים, אני מפחד... הם שמים חשמלים על הראש!"
אחזתי בידו ורצתי לראות מה קורה.
ראיתי כי הם מניחים תפילין. צמרמורת עברה בי.
בני, נכדו של אבי הצדיק, שמסר את נפשו על קידוש ה' - לא ראה תפילין מימיו ולא ידע מה הם.
התפילין של אבא שבו והכו בי... כשוט על פניי... לעורר את נשמתי הרדומה ולהתריע על הבערות בה גדלו ילדיי.
עם שובם של התפילין שבה אמונתי.
שבתי אל המקום ממנו ברחתי, שבתי אל בית אבי והנחתי פרחים על הקבר בו טמון היה עברי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים מצטרפת לכל מה שאמרו ... כתיבתך מעולה מרגשת ומפעימה!!! אינס (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים כתיבה של סופרת בטוחה שיש באמתחתך עוד, בהחלט נראית בעלת כשרון לכתוב ספר -קטע יפה מאד שכתוב בדם ליבך. panyola (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים סיפור מרגש מאוד וכתיבה משובחת. אנקה (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים מרגש מאוד וכתוב יפה! נוריקוסאן (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת מוּמוּ
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים נפלא, מרגש ומפעים ביותר. כתיבה משובחת. אברהם (ל"ת)
-
