ובכן, אני מקווה שאתם כבר יודעים את הסיפור שלי,
שאני ילדה לזוג הורים גאים שאימצו אותי,
אבל לא מההתחלה זה היה בייתי,
נולדתי לזוג שרב כל היום כאילו זה היה תחביב,
ולאבא לא נחמד משפחתי או חביב.
עד גיל 7 הייתי חוזרת לבית שכולו מלחמות,
עד לשלב מסויים שזה הגיע למכות,
וזה כואב, כי את היום הזה אני כמעט ולא זוכרת,
באו לקחו אותי אמרו לי שאני אלך למשפחה אחרת,
במשך חודשים ישבתי לי בבית יתומים,
שיחקתי עם ילדים אחרים בצעצועים.
לא בכיתי , אפילו לא הזלתי דמעה, אחרי שזה קרה,
לא הבנתי מתי אני חוזרת הביתה,
ולא הבנתי מה עשיתי שאמא כלכך בכתה ,
אמרה לי שהיא צריכה שאני אגדל מהר ,
כדי שאוכל לעבוד ולהביא הביתה יותר.
אבא התפטר ,ואמא עליו צועקת ,
ורק אני בשקט בלב זועקת,
מנסה שלא לעשות טעויות ,
שאבא לא יחשוב על להביא לי מכות.
ואחרי שזה נגמר וטיפה התבגרתי,
ישבתי לי בחדר אוכל וחשבתי,
והתחלתי להבין שכבר אני כנראה לא חוזרת...
ואז הודיעו לי שתהיה לי משפחה אחרת .
אז אחרי שנה , בדיוק כמה ימים לפני היום הולדת,
באו אליי זוג נחמד אמרו לי שלום,
שמענו שאת ילדה נורא מיוחדת,
ואז בבת אחת עלו לי הדמעות...
נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים
בוקר טוב עולם,
מה חדש הפעם? יש שינוי בגווני החיים?
או שאפור כמו פעם?
כשהייתי קטנה הוריי הבטיחו לי עולם מדהים.
ופתאום מגלים שאפילו ההורים,
מבחינת החברה לא נחשבים לרגילים,
ובכן לכולם יש אמא ואבא,
ולסטפני הקטנה יש אבא ואבא.
תמיד הציקו לי בבית הספר,
צעקו לי שאני מאומצת והוריי אותי שונאים,
או שבכלל לפעמים אמרו שאין לי הורים,
הם לא מבינים? שהוריי הורים רק שהם חד מיניים.
ועכשיו כשאני גדלתי לעולם הומופובי,
סבלתי ממכות , קללות ומילים שפגעו בי.
מנסה לעבור דרך יום בלי שאף אחד ידע,
שלסטפני הקטנה אין אמא בכלל,
אבל אני אוהבת את אבותיי וזה בכלל לא חבל,
רק הפחד מעוד אלימות, ושאולי אני אמות.
אבל בעצם ממה אני מפחדת?
להפסיק לסבול? כי בנתיים אני רק שורדת.
עוברת כל יום לבד,ואין שם אף אחד,
אולי אני אמצא את הצד הטוב של המטבע?
שיש לי זוג הורים שאותי אוהבים את זה כל אחד יודע.
אז בנתיים אני שורדת בישביל אבא ואבא,
מקווה שיגיע היום שנכדים יגידו סבא,
ושלילדיי יהיה מקום שפוי לעולם שיויוני,
ושהומואים ולסביות ישמע הגיוני,
ולא מוזר ומפחיד שאי אפשר להקשיב,
שבפעם הבאה שישאלו אוכל להשיב,
לסטפני הקטנה יש הורים גאים מדהימים שהיא אוהבת...
וזה לא משנה מה החברה חושבת.
נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים
איפה אני אתחיל?
לילה אחד קמתי הכול נראה רגיל,
רק חלום מוזר שרץ לי במחשבות,
שגרם לי לתהות שוב אם כדאי בכלל לחיות.
כל יום יש רצח אחר בחדשות,
כל יום קורים פשעים בזה אחר זה ברחובות,
כל יום מרביצים לזקנים וזקנות ילדים וילדות.
לא נותנים מנוחה כל יום רצים בעבודות,
צריך להספיק להרוויח מספיק,
כדי לתת למדינה, אבל בעצם אני חלק בה,
ולא נשמע לי הגיוני שאני נותן כסף לאנשים שמחזירים אותו לי,
הרי מה ההגיון לקבל ובאותו זמן להחזיר?
אז הממשלה דאגה שלא להחזיר לקבל ולדרוש באופן יהיר.
אולי רק יחזירו לאנשים שבאמת עושים המון למדינה,
ובהמון אהבה, מתפללים ,שקל על כל מילה, משורה לשורה לא לפספס אף מילה.
אז אפשר לא לדאוג כבר הכול מסודר,
כולם מבטיחים שיהיה טוב "מחר",
איך אפשר להיות בטוח ? העתיד עוד פתוח,
אולי הנוער יגדל וישנה, את מה שאנחנו חושבים שכבר לא משנה.
אבל מי רוצה לשנות בכזאת אווירה שיש כלכך הרבה שנאה ואין טיפת אהבה?
אז אולי גם אני מעדיף כבר לשבת ולישתוק,
כי היום מי שמוציא קול, זורקים לצינוק,
הצינוק החברתי, הצינוק שלא נותן לי לנשום, ושוב אני כאן מחכה לגיבור.
אומרים שהמשיח יבוא אבל סביר להניח שלא יאמינו אף לו,
יזרקו אבנים ויגידו שהוא עושה צחוק משמו של אלוהים.
ואולי אני סתם בהגזמה, מנסה להוציא רגש וזה מה שקרה,
בפעם הבאה אני אעשה את זה בדרך המקובלת,
אלימות מכות ורצח, במקרה הקל האלימות המדוברת.
נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים
