ובכן, אני מקווה שאתם כבר יודעים את הסיפור שלי,
שאני ילדה לזוג הורים גאים שאימצו אותי,
אבל לא מההתחלה זה היה בייתי,
נולדתי לזוג שרב כל היום כאילו זה היה תחביב,
ולאבא לא נחמד משפחתי או חביב.
עד גיל 7 הייתי חוזרת לבית שכולו מלחמות,
עד לשלב מסויים שזה הגיע למכות,
וזה כואב, כי את היום הזה אני כמעט ולא זוכרת,
באו לקחו אותי אמרו לי שאני אלך למשפחה אחרת,
במשך חודשים ישבתי לי בבית יתומים,
שיחקתי עם ילדים אחרים בצעצועים.
לא בכיתי , אפילו לא הזלתי דמעה, אחרי שזה קרה,
לא הבנתי מתי אני חוזרת הביתה,
ולא הבנתי מה עשיתי שאמא כלכך בכתה ,
אמרה לי שהיא צריכה שאני אגדל מהר ,
כדי שאוכל לעבוד ולהביא הביתה יותר.
אבא התפטר ,ואמא עליו צועקת ,
ורק אני בשקט בלב זועקת,
מנסה שלא לעשות טעויות ,
שאבא לא יחשוב על להביא לי מכות.
ואחרי שזה נגמר וטיפה התבגרתי,
ישבתי לי בחדר אוכל וחשבתי,
והתחלתי להבין שכבר אני כנראה לא חוזרת...
ואז הודיעו לי שתהיה לי משפחה אחרת .
אז אחרי שנה , בדיוק כמה ימים לפני היום הולדת,
באו אליי זוג נחמד אמרו לי שלום,
שמענו שאת ילדה נורא מיוחדת,
ואז בבת אחת עלו לי הדמעות...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה