נכנסנו לבית הקפה הקטן והאפלולי. המארחת הוליכה אותנו אל השולחן שלנו והסתלקה, מותירה את שנינו לבד. מכל צדדינו שולחנות ובהם זוגות מובכים בדייטים ראשונים. נר קטן היה מונח על השולחן – קראתי פעם שנר שדולק בתוך אפלוליות גורם לאישונים להתרחב, וזה גם מה שקורה לאישונים שלנו כשאנחנו מתאהבים. ככה שבתי הקפה מנסים ליצור התאהבות מזויפת.
מלצרית ניגשה אלינו, תמר הזמינה סלט ואני טורטליני. הזמנתי לשנינו יין.
"אני עדיין רועדת מהנסיעה באופנוע." תמר צחקקה והראתה לי את ידיה, שאכן רעדו במקצת.
"מצטער." עניתי. "אם היה לי כלי תחבורה אחר..."
היא צחקה ביובש וגם אני. המבוכה של דייט ראשון.
"אני... לא כל כך טובה בדברים כאלה, בדייטים מהסוג הזה." אמרה.
"תודה שאמרת את זה, כי גם אני לא." חייכתי.
"האמת – אין לי מושג למה הסכמתי לצאת לזה. שושי דיברה איתי ו... הסכמתי." שושי היא המתווכת שהחליטה ללחוץ על שנינו שניפגש. ידידה טובה של שנינו.
"היא ממש לחצה עלי להיפגש איתך." צחקתי.
"מה היא סיפרה לך עליי." בשלב הזה התחלתי לשים לב לכך שתמר שואלת שאלות בלי סימן שאלה בסוף המשפט.
"היא אמרה שאת סטודנטית."
"סטודנטית למה." רגע, זאת הייתה שאלה או הצהרה?
"לא יודע. היא לא אמרה."
"משפטים." תמר חייכה.
"וואו."
"ומה איתך?"
"אני... בין עבודות כרגע. אבל בעקרון אני מדריך כושר."
"אה, וואו."
וזהו. שתיקה. מביכה.
האוכל הגיע ואתו היין. המלצרית מזגה לשנינו. "נעשה לחיים?" שאלה תמר.
"בטח."
הקשנו את הכוסות זו בזו ולגמנו.
"תגיד..." תמר חייכה. "זה לא מעצבן אותך, כל הטקסיות הזאת של הדייטים האלה."
"מאוד."
"כאילו..." היא הסתכלה מסביב על שאר השולחנות. "לפעמים אני מה זה מקנאה בזוגות שמכירים כבר המון זמן. שיכולים פשוט להתיישב בבית קפה, ולפטפט זה עם זו בלי כל המבוכה."
"אז בואי ננסה להיות זוג כזה." אמרתי. "אז מה מותק, איך היה בבית המשפט היום?"
תמר צחקה. אהבתי את הצחוק שלה. "היה מצוין. ניצחתי בכל המשפטים שלי והחזרתי את הצדק העולמי על כנו. עכשיו יהיה לי שבוע חופש כי הכנסתי את כל הרעים לכלא. ואיך היה במכון."
"נפלא. כל המתאמנים שלי מוכנים לאיש הברזל."
צחקנו.
"זה לא מרגיש לך בדברים האלה, כאילו אנחנו מוצרים שנמכרים על המדף? כאילו... אני אמור לשווק את עצמי מולך עכשיו. אני עושה עבודה טובה?"
"לא יודעת. בינתיים לא היה פה ממש שיווק."
"אה. אוקי... אז... אה... אני מצחיק, שרמנטי, בעל חוש הומור... לא יודע. מרגיש לי כאילו אני איזו מכונית למכירה."
"אז אולי אני אקח אותך לנסיעת מבחן ואבדוק את הביצועים." היא קרצה לי.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
הי לכולם וכולן. אז אחרי שסיפרתי לכןם על הפרידה שלי מתמר ("איך לחוות פרידה ולהישאר בחיים") ועל הדייט השלישי הקטסטרופלי שלנו ("החוקים הבחתי כתובים של הדייט השלישי"), אספר לכןם עכשיו על... הדייט הראשון.
*
אספתי אותה מהכתובת שניתנה לי, כשכבר בשנייה הראשונה חשבתי שזו טעות - עומדת כמו איזו מנהלת, ידיים שלובות על חזה, והרגל מתופפת בקטנה על המדרכה. כשרואה אותי מתקרב עם האופנוע ומבינה שזה אני, מסתכלת באופן הפגנתי בשעון היד. אוקי, אני יודע שאיחרתי, כולה פאקינג חמש דקות.
"הי." אמרה. "אתה..."
הנהנתי. "את תמר?"
היא חייכה. חיוך מתוק, אין מה להגיד. היא הסתכלה על האופנוע כאילו שזה חללית. "תאמין לי שבחיים לא ישבתי על אופנוע."
לא הבנתי, זו אמירה או שאלה? כי לא היה סימן שאלה בסוף. תמר התיישבה בחוסר נוחות על האופנוע, וחיבקה את מותניי.
"שכחת משהו." אמרתי.
"מה." היא הביטה בי. מסרתי לה קסדה.
"אה." היא חייכה במבוכה וחבשה אותה, ויצאנו לדרך.
דייט ראשון... בגדול אני לא אוהב את עולם הדייטינג. כמו פס ייצור במפעל, זה מין שבלונה כזאת שמייצרת זוגות. לכל דייט חוקים משלו, ואם אתם בתור זוג עומדים בכללים של כל דייט ודייט, כעבור עשר פגישות כבר תהפכו לזוג אמיתי, בכל מובן של המילה. אבל בעיניי, החיים יפים כשהם לא מסודרים ככה לפי כללים, ודווקא מצבי אי הוודאות מוציאים מאתנו את היצירתיות.
*
נהגתי לבית הקפה, כשתמר אוחזת בי בחוזקה ורכשה שעון עליי. בית קפה זה גם משהו שיש לי אתו בעיה. לפי חוקי הפורמט, זו התפאורה לדייט הראשון.
החניתי ועזרתי לה לרדת מהאופנוע. הידיים שלה רעדו. "וואו." אמרה.
"תמיד יש פעם ראשונה." עניתי משפט חסר כל תוכן, סתם כי לא היה מה להגיד.
צעדנו יחד אל תוך תפאורת הפרק הראשון בריאליטי הזוגות, 'בית הקפה'.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
הרחובות בשעה שלוש בלילה היו כמעט שוממים. רכבתי על האופנוע, תמר מאחוריי, אוחזת בי, וחוץ מכה חתולי רחוב והומלס שרקד עם בקבוק ערק באמצע הכביש, לא פגשנו אף אחד. "תעצור פה." היא נגעה בכתפי ואני החניתי בצד הדרך.
היא ירדה מהאופנוע, מסירה את הקסדה מראשה. "ביי." אמרה והסתובבה, פונה לכיוון הבניין שלה.
נותרתי מיותם ועזוב. פלאשבקים של זיכרונות ילדות מהולים בחרדת נטישה שטפו אותי. "פאקינג דייט שלישי." אמרתי בשקט.
"מה". היא פנתה אלי, עדיין לא נכנסה לבניין.
"כלום."
היא הביטה בי, בהינו זה בזו.
"מה אתה רוצה." שאלה בלי סימן שאלה.
משכתי בכתפיי.
היא התקרבה אליי. "אני מגנט של דפוקים." אמרה. "אתה דפוק. אני מקווה שאתה מסוגל לראות את זה."
הבטתי בה ולא אמרתי כלום, רכוב עדיין על האופנוע החונה.
"מה אתה רוצה." שאלה שוב, בשקט. עיניה, סנטרה, השיער המטריף הזה, כל השילוב הזה שנקרא 'תמר' עורר אותי שוב, ותחושת הבדידות תדלקה את כל זה כמו טיל מוכוון מטרה.
תמר העבירה אצבע עדינה על לחיי. "אתה רוצה נשיקה." אמרה בשקט.
הנהנתי.
היא רכנה לעברי, וזו הייתה נשיקה עדינה, רטובה ועצובה. כל נים בגופי רצה אותה. היא השאירה את פניה צמודים לשלי, והרגשתי את נשימותיה על פניי. אצבעה ליטפה שוב את לחיי. "תן לי את האוזן." אמרה בשקט, קולטת כל מחשבה שחולפת בי.
הטיתי את אוזני לעברה.
"ביייי..." לחשה לי, והצמרמורת שהותירה בי ליוותה אותי לאורך הנסיעה הבודדה חזרה לדירה שלי.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי באמצע הלילה, ראשה של תמר מונח על החזה שלי והיא ישנה עמוק. הסטתי אותה בזהירות וקמתי מהמיטה. הכנתי כוס קפה ויצאתי אל המרפסת. אוויר הלילה היה קריר ונעים על עורי החשוף. לגמתי את הקפה בשקט, מנסה לדחוק מהראש מחשבות לא נעימות. לפתע הרגשתי ידיים על כתפיי.
"הי בייב." אמרה תמר בקול עייף, רכנה לעברי ונישקה אותי. "מה אתה עושה."
"כלום." אמרתי בכבדות. "שותה קפה."
"באמצע הלילה."
הנהנתי.
היא התיישבה עליי, ידיה עוטפות את צווארי וראשי. "חשבתי שהתשתי אותך הלילה." העבירה אצבע על החזה שלי. "איך זה שאתה ער."
"ככה זה אצלי." עניתי. "אני תמיד ער בלילות."
"וגם תמיד נראה מבואס ומדוכא ככה."
שתקנו, עד שהבנתי שהיא מצפה ממני לתשובה.
"אה... כן." אמרתי. "יש לי דיכאון שבא בעיקר בלילה, ומקשה עליי לישון."
היא הביטה בי ארוכות, עיניה חודרות לתוך עיניי. "אני לא נופלת בזה שוב."
"מה?"
היא חייכה חיוך מריר. "שכבנו, עשינו אהבה, ואז באמצע הלילה אני מוצאת אותך שקט, לא קומוניקטיבי, ומדוכא. זה לא נראה טוב."
בהיתי בה. באמת לא הבנתי מה היא רוצה.
"תנסה להסתכל על זה דרך העיניים שלי." אמרה. "סקס ראשון שלנו, ואחר כך אתה שקט ומדוכא. מה אני אמורה להסיק מזה."
"ש... כמו שאמרתי, אני סובל מדיכאון בלילות."
"בחיים לא שמעתי על דיכאון כזה."
"להביא לך פתק מהרופא?"
היא קמה ממני, והלכה חזרה לחדר השינה. סיימתי בינתיים את הקפה. כשחזרה למרפסת, היא הייתה לבושה. "קח אותי הביתה." אמרה, ידיה על מותניה.
"עכשיו? השעה..."
"שלוש בלילה. לא משנה. קח אותי הביתה, עכשיו."
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
אני איש של חתולים. אומרים שאוהבי בעלי החיים מתחלקים לשניים – אוהבי כלבים ואוהבי חתולים. אני אוהב כלבים, אבל אני יותר אוהב חתולים. מי שלא התאהב עדיין בחתול, לא יודע על מה אני מדבר. חתולים הם חיות מפונקות, שכל תמצית הקיום שלהם זה להתפנק, לישון, לנמנם, להזדיין, לקלח את עצמם, וחוזר חלילה. הם לא סתם מפונקים, הם גם גורמים לנו, אוהבי החתולים, לרצות לפנק אותם. ומי שטוען שחתול הוא אגואיסט שלא מחזיר אהבה, לא יודע על מה הוא מדבר. דווקא בגלל שהם כאלה חיות מפונקות, כל רסיס קטן של אהבה מצדם זה משהו שיכול לטלטל אותך ליום שלם.
אני כל כך אוהב חתולים, עד כדי כך שמתוך התנדבות (התנדבות!!!) אני ממנכ"ל עמותה למען חתולים, ו... כן, אני סוג של גיבור על עבור החתולים. אם אתם נתקלים בחתול ברחוב, תשאלו אותו אם הוא מכיר את אנטוניו, סביר להניח שכן, והוא ישמיע לכם מייייאו מתפנק במיוחד.
כשחזרתי הביתה מהים, מנטה (החתולה הפרטית שלי, למרות שבחתולית צריך לומר, שאני האדם הפרטי שלה) המתינה לי בכניסה לדלת. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן? אני רעבה." היא נהמה (אני יודע לדבר עם חתולים).
"תקשיבי," אמרתי לה בזמן שפתחתי את הדלת והיא נכנסה בצעדים אציליים, עם הזנב מורם כלפי מעלה, "הערב תבוא לכאן מישהי. אז אל תפריעי בבקשה."
היא התעלמה ממני והניחה כפה עדינה במיוחד על צלחת האוכל הריקה שלה, ואני מילאתי לה אותה בשימורי בקר. "איך בדיוק אני מפריעה לך?" שאלה מנטה, בעודה נוברת בעיסה הדביקה.
"את עולה לי על המיטה ונשכבת עליי. שלא תביני לא נכון, זה סבבה, אבל לא הערב."
"אז תן לי להבין," אמרה. "אותי ידעת יפה מאוד לקחת לווטרינר ולעקר. ועכשיו אתה הולך להביא לכאן בת אנוש, שאם הבנתי נכון... היא לא מעוקרת, וגם אתה כפי שאני יודעת, לא מעוקר, ואתם הולכים לעשות דברים שגם אני הייתי אמורה לעשות."
הכנתי לעצמי קפה. "תהיי בבקשה נחמדה לאורחת שלנו."
"אני מצפה לפיצוי." היא אמרה.
"כמו מה?"
"ארגז גדול יהיה נחמד."
*
אספתי את תמר בערב מהדירה שלה, ונסענו לפאב קטן וחמוד, נפגשנו עם כמה חברים ושתינו. "מה עושים עכשיו." אמרה / שאלה (תמר לא יודעת לשים סימן שאלה בסוף משפט).
"בא לך לקפוץ אליי?"
היא הנהנה.
עלינו אליי לדירה. "אוי, יש לך חתול."
"חתולה. תכירי, מנטה. מנטה - תמר. למה אוי?"
היא עשתה פרצוף. "אני לא אוהבת חתולים." ובכל זאת חלצה נעליים והתיישבה על הספה בסלון בשיכול רגליים, סימן לכך שהיא מרגישה בנוח.
התיישבתי לצדה. "אני אוהב חתולים. זה בסדר?"
"לא יודעת." חייכה וקירבה פניה לשלי. "בוא נראה מה אתה שווה, ואז אני אחליט אם אתה שווה חתול." התנשקנו. היו לה שפתיים עדינות ובשרניות, וריח השיער שלה הטריף אותי. אחזתי בסנטר שלה וקירבתי אותה אלי. הנשיקה נעשתה לוהטת ועמוקה יותר. "זהו. כל כך מהר." היא צחקה.
"מה?"
"אני רק נכנסת אליך לדירה ואנחנו טסים אליך למיטה."
"אה..." האמת שלא ידעתי מה להגיד. אבל היא קרצה והתחילה לצחוק. "וואי, כמה קל לעבוד עליך."
"הכי קל לעבוד עלי בעולם." אמרתי. "זאת ירושה מאימא שלי. אבא שלי בדיוק בצד השני של הסקאלה, אבל את המטען הגנטי שלו לא קיבלתי."
"אני מבינה. וגם קיבלתי ממך הסבר קצר על המשפחה הלא מתפקדת שלך."
"נכון."
"טוב..." היא שוב קרבה אלי. "מה אתה הולך לעשות."
אספתי אותה בזרועותיי ונשאתי אותה מעלה. "אפשר לחטוף אותך אל ה- man cave שלי?"
"אני דורשת שתחטוף אותי ל- man cave שלך."
*
ריח השיער של תמר שיכר אותי לשארית הלילה. כל נקבובית בגופי רצתה אליה, ובכל פעם שידיה החליקו עליי בערתי כמו מנוע של מטוס סילון. לבסוף היא צנחה על החזה שלי, ואני, מותש, חיבקתי אותה תוך כדי צלילה לשינה, בעוד אצבעותיה מרפרפות עליי ברכות. ממש לפני שנרדמתי עוד הספקתי במבט חטוף לראות את מנטה מביטה בנו מבעד ארוך הבגדים, עיניה ירוקות מבהיקות בחושך כמו אבני חן.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
את הסיפור שלי עם תמר בחרתי לספר לכם מהסוף (בסיפור 'איך לחוות פרידה ולהישאר בחיים, ואיפה החתולה שלי בכל זה'). הפעם אקח אתכם לחלק מוקדם יותר של הקשר הזה.
במהלך הלילה לא הצלחתי להירדם, וזה לא דבר חדש – אני סובל מאינסומניה (נדודי שינה) ולרוב לא מצליח להירדם. אחרי כמה וכמה כוסות קפה (אני יודע שקפה לא תורם לנדודי שינה, אבל אני פשוט ממש אוהב קפה) וכמה משחקים באקס בוקס, ועוד כמה וכמה סרטוני אסמר (למי שלא מכיר – כדאי להכיר, זה העתיד) השינה התחילה להתקדם. נשענתי אחורנית על הכורסא בסלון, העפעפיים נעשו כבדים וניסיתי את התרגיל שלימדה אותי הפסיכולוגית – 'ברוכה הבאה השינה! ברוכה הבאה השינה!' ואז אכן נרדמתי, אבל היישר אל תוך סיוט. נדודי שינה וסיוטים זה שילוב קטלני, וכמו הרבה דברים מזעזעים, גם בזה ניחנתי. אני לא ממש זוכר על מה היה חלום הבלהות, מלבד שהיה בו צבא של חייזרים שניסו לכבוש את כדור הארץ, ועתיד המין האנושי היה תלוי בי, ואני פישלתי באיזושהי דרך. התעוררתי בצווחה כשכדור הארץ בדיוק התפוצץ לגזרים. שמחתי לגלות שהוא עדיין קיים, אבל השחר כבר עלה בחוץ והנה עוד לילה ירד לטמיון.
בבוקר שתיתי עוד קפה והבנתי שרוקנתי לתוכי עד עכשיו כמה ליטרים של קפה, והרגשתי את התחושה המוכרת של מנת יתר של קפאין – מין תחושה כזו שלאן שאני מסיט את המבט – אני מיד מתמקד במה שאני רואה כמו נץ, אבל תוך כדי סחרחורת ותחושה של טלטול, כאילו מישהו עומד מאחוריי ומטלטל אותי. לא הייתי בטוח אם זה מצב בטוח לנהוג אבל כבר היו לי איזה מאה בקרים כאלה אז נו, מה כבר יכול להיות.
עליתי על האופנוע ולהפתעתי הצלחתי להגיע לכל המקומות אליהם הייתי אמור להגיע – שיעור המיינדפולנס שבלעדיו אני לא שורד את היום, אימון שחייה (אני מתאמן), עוד אימון שחייה (אני מאמן אחרים), עשר דקות ג'קוזי, ואז ואפילו הספקתי להיפגש עם חברים על הים.
תמר סימסה לי לקראת הצהריים. "מה חדש." ככה, בלי סימן שאלה.
לא היה לי כוח לכתוב. שלחתי לה הודעה מוקלטת – "אני עם חברים בים. בא לך לעשות משהו הערב?"
"אני לא אוהבת הודעות מוקלטות." סימסה לי. "מה אתה עושה בים." שוב, בלי סימן שאלה.
אני אמור לענות על זה?
תמר ואני יצאנו עד אותו רגע פעמיים, שני דייטים שהיו חביבים, אבל רשמיים מאוד. כבר על הדייט הראשון, עליו אולי אכתוב בהמשך, הבנתי שהיא בחורה רצינית מאוד, שעסוקה מאוד בפיתוח הקריירה שלה, חסרת חוש הומור, ו... גם קצת חסרת טקט. ועדיין, הדייטים היו נחמדים. לא עשינו שום דבר חוץ מלדבר, לאכול ולשתות, אבל עכשיו אנחנו לקראת הדייט השלישי. "אתה יודע מה זה אומר דייט שלישי." סער, חבר שיושב איתי בים, קורץ ועושה חיקוי של מוסיקה מסרטי זימה זולים "ווקה ווקה ווקה". הרשמיות והטקסיות הזאת, הסדר הברור הזה של הדברים, הוא לא ממש הדרך שבה אני אוהב לחיות את החיים שלי, והאמת? זה גם מוציא את הרומנטיקה והתשוקה מתוך ההתפתחות הטבעית של הקשר. אבל רציתי אותה, היא מצאה חן בעיניי, ומצד שני התעצבנתי על הפרוטוקול הזה של הסדר הקבוע בכל דייט ודייט - בדייט הראשון: נשיקה בלחי, פגישה בבית קפה. בדייט השני: נשיקה של ממש, סרט או באולינג או משהו. דייט שלישי: סקס. לא תמיד צריך לתכנן כל דבר כאילו אני איזה תת אלוף. להיפך - בהרבה מובנים אני אנרכיסט, אוהב ללכת נגד הזרם, לפעמים דווקא כדי לעצבן.
אבל הפעם אני אלך עם הזרם.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
למחרת בבוקר הבנתי שהריקנות המוזרה שליוותה אותי מאז הנטישה של תמר, מתחלפת לה בדיכאון. אני סובל מדיכאונות, מאז גיל קטן, והם באים בדרך כלל, בלילה, ובחורפים סגריריים במיוחד. כשאני בדיכאון, אני מרגיש:
1.שאין משמעות לכלום, העולם הזה הוא תוצר לוואי של פיצוץ אטומי בינכוכבי.
2.שכואב לי הראש.
3.שאני לא יכול להישאר לבד.
הסעיף האחרון הוא הקשה ביותר. אני יודע שיש דיבור כזה, שלגברים אין קושי להיות לבד, אבל במקרה שלי לפחות – זה רחוק מאוד מהמציאות. סימסתי שוב לתמר, התקשרתי אליה, ואפילו שלחתי לה הודעה מוסרטת של מנטה ושלי יחד בוכים אליה שתחזור.
"זה לא יעזור." אמרה לי מנטה לאחר מכן. "אבל יש לך אותי. תגיד... נשאר לך במקרה עוד... מהקופסאות שימורים הנפלאות האלה בטעם בקר?"
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
התעוררתי באמצע הלילה על הספה בסלון, מול הטלוויזיה. הכנתי קפה, התקלחתי. מברשת השיניים עדיין צפה לה באסלה. לקחתי ערימת נייר טואלט וחילצתי אותה משם. טוב, אין סיכוי שהדבר הזה נכנס לי לפה עכשיו. זרקתי אותה לפח וירדתי למטה, מזל שיש 'סבן אילבן', וקניתי מברשת חדשה פלוס עשר שקיות במבה. בכניסה לדירה המתינה לי מנטה, מביטה בי בעיניה הירוקות. "תמר הלכה," אמרתי לה ביובש.
היא הסתכלה עלי ולא אמרה כלום.
פתחתי את דלת הדירה ומנטה נכנסה פנימה, זנבה זקוף כלפי מעלה, צועדת היישר אל צלוחית האוכל שלה. שמעתי אותה גורסת את אוכל החתולים הקשה, בעוד אני דוחף את הבמבות לארון במטבח. מנטה ואני זה סיפור אהבה, ויש לה דרך משלה לתקשר איתי.
"זהו, העפת אותה בסוף?" היא אמרה והתיישבה לצדי על הספה, מחדדת ציפורניים על הבד המרוט.
"היא העיפה את עצמה." עניתי והדלקתי טלוויזיה.
"יותר טוב." מנטה עלתה עליי, חיככה את אפה באפי ונכנסה לנמנום ליטופים. המקומות שמנטה הכי אוהבת שמלטפים אותה בהם, לפי סדר יורד:
1.מתחת ללסת.
2.ראש.
3.לחיים.
ליטפתי אותה ככה עד ששנינו נרדמנו. סיימתי את הלילה על הספה.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
כשחזרתי הביתה היא כבר לא הייתה.
"נו מה, את אמיתית?" סימסתי לה.
אין תשובה.
בת... #%!
כמה סימנים שאכן תמר נטשה:
1.הפוסטר של הבחור הבלונדיני והעירום מסנס 8 שהיא התעקשה לתלות בסלון נעלם, משאיר מאחוריו כתם גדול על הקיר ועכביש מסכן שלא יודע לאן להעביר את הבית.
2.נכנסתי לשירותים – המברשת שלה נעלמה, ושלי – זרוקה בתוך האסלה.
3.נכנסתי לחדר השינה – המיטה פרועת סדינים, נראית כאילו עבר עליה מי יודע מה, אבל ארון הבגדים ריק – רק הבגדים המעטים שלי, בערבוביה מבולגנת.
"אני מצטער." סימסתי לה. כמובן שאין תשובה.
התקשרתי אליה – "המנוי אליו חייגתם, אינו זמין כעת..."
יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה. היא יצאה מחיי? משום מה לא הרגשתי כלום, חוץ מריקנות מוזרה.
נכתב לפני 4 שנים ו-3 חודשים
