נכנסנו לבית הקפה הקטן והאפלולי. המארחת הוליכה אותנו אל השולחן שלנו והסתלקה, מותירה את שנינו לבד. מכל צדדינו שולחנות ובהם זוגות מובכים בדייטים ראשונים. נר קטן היה מונח על השולחן – קראתי פעם שנר שדולק בתוך אפלוליות גורם לאישונים להתרחב, וזה גם מה שקורה לאישונים שלנו כשאנחנו מתאהבים. ככה שבתי הקפה מנסים ליצור התאהבות מזויפת.
מלצרית ניגשה אלינו, תמר הזמינה סלט ואני טורטליני. הזמנתי לשנינו יין.
"אני עדיין רועדת מהנסיעה באופנוע." תמר צחקקה והראתה לי את ידיה, שאכן רעדו במקצת.
"מצטער." עניתי. "אם היה לי כלי תחבורה אחר..."
היא צחקה ביובש וגם אני. המבוכה של דייט ראשון.
"אני... לא כל כך טובה בדברים כאלה, בדייטים מהסוג הזה." אמרה.
"תודה שאמרת את זה, כי גם אני לא." חייכתי.
"האמת – אין לי מושג למה הסכמתי לצאת לזה. שושי דיברה איתי ו... הסכמתי." שושי היא המתווכת שהחליטה ללחוץ על שנינו שניפגש. ידידה טובה של שנינו.
"היא ממש לחצה עלי להיפגש איתך." צחקתי.
"מה היא סיפרה לך עליי." בשלב הזה התחלתי לשים לב לכך שתמר שואלת שאלות בלי סימן שאלה בסוף המשפט.
"היא אמרה שאת סטודנטית."
"סטודנטית למה." רגע, זאת הייתה שאלה או הצהרה?
"לא יודע. היא לא אמרה."
"משפטים." תמר חייכה.
"וואו."
"ומה איתך?"
"אני... בין עבודות כרגע. אבל בעקרון אני מדריך כושר."
"אה, וואו."
וזהו. שתיקה. מביכה.
האוכל הגיע ואתו היין. המלצרית מזגה לשנינו. "נעשה לחיים?" שאלה תמר.
"בטח."
הקשנו את הכוסות זו בזו ולגמנו.
"תגיד..." תמר חייכה. "זה לא מעצבן אותך, כל הטקסיות הזאת של הדייטים האלה."
"מאוד."
"כאילו..." היא הסתכלה מסביב על שאר השולחנות. "לפעמים אני מה זה מקנאה בזוגות שמכירים כבר המון זמן. שיכולים פשוט להתיישב בבית קפה, ולפטפט זה עם זו בלי כל המבוכה."
"אז בואי ננסה להיות זוג כזה." אמרתי. "אז מה מותק, איך היה בבית המשפט היום?"
תמר צחקה. אהבתי את הצחוק שלה. "היה מצוין. ניצחתי בכל המשפטים שלי והחזרתי את הצדק העולמי על כנו. עכשיו יהיה לי שבוע חופש כי הכנסתי את כל הרעים לכלא. ואיך היה במכון."
"נפלא. כל המתאמנים שלי מוכנים לאיש הברזל."
צחקנו.
"זה לא מרגיש לך בדברים האלה, כאילו אנחנו מוצרים שנמכרים על המדף? כאילו... אני אמור לשווק את עצמי מולך עכשיו. אני עושה עבודה טובה?"
"לא יודעת. בינתיים לא היה פה ממש שיווק."
"אה. אוקי... אז... אה... אני מצחיק, שרמנטי, בעל חוש הומור... לא יודע. מרגיש לי כאילו אני איזו מכונית למכירה."
"אז אולי אני אקח אותך לנסיעת מבחן ואבדוק את הביצועים." היא קרצה לי.
מלצרית ניגשה אלינו, תמר הזמינה סלט ואני טורטליני. הזמנתי לשנינו יין.
"אני עדיין רועדת מהנסיעה באופנוע." תמר צחקקה והראתה לי את ידיה, שאכן רעדו במקצת.
"מצטער." עניתי. "אם היה לי כלי תחבורה אחר..."
היא צחקה ביובש וגם אני. המבוכה של דייט ראשון.
"אני... לא כל כך טובה בדברים כאלה, בדייטים מהסוג הזה." אמרה.
"תודה שאמרת את זה, כי גם אני לא." חייכתי.
"האמת – אין לי מושג למה הסכמתי לצאת לזה. שושי דיברה איתי ו... הסכמתי." שושי היא המתווכת שהחליטה ללחוץ על שנינו שניפגש. ידידה טובה של שנינו.
"היא ממש לחצה עלי להיפגש איתך." צחקתי.
"מה היא סיפרה לך עליי." בשלב הזה התחלתי לשים לב לכך שתמר שואלת שאלות בלי סימן שאלה בסוף המשפט.
"היא אמרה שאת סטודנטית."
"סטודנטית למה." רגע, זאת הייתה שאלה או הצהרה?
"לא יודע. היא לא אמרה."
"משפטים." תמר חייכה.
"וואו."
"ומה איתך?"
"אני... בין עבודות כרגע. אבל בעקרון אני מדריך כושר."
"אה, וואו."
וזהו. שתיקה. מביכה.
האוכל הגיע ואתו היין. המלצרית מזגה לשנינו. "נעשה לחיים?" שאלה תמר.
"בטח."
הקשנו את הכוסות זו בזו ולגמנו.
"תגיד..." תמר חייכה. "זה לא מעצבן אותך, כל הטקסיות הזאת של הדייטים האלה."
"מאוד."
"כאילו..." היא הסתכלה מסביב על שאר השולחנות. "לפעמים אני מה זה מקנאה בזוגות שמכירים כבר המון זמן. שיכולים פשוט להתיישב בבית קפה, ולפטפט זה עם זו בלי כל המבוכה."
"אז בואי ננסה להיות זוג כזה." אמרתי. "אז מה מותק, איך היה בבית המשפט היום?"
תמר צחקה. אהבתי את הצחוק שלה. "היה מצוין. ניצחתי בכל המשפטים שלי והחזרתי את הצדק העולמי על כנו. עכשיו יהיה לי שבוע חופש כי הכנסתי את כל הרעים לכלא. ואיך היה במכון."
"נפלא. כל המתאמנים שלי מוכנים לאיש הברזל."
צחקנו.
"זה לא מרגיש לך בדברים האלה, כאילו אנחנו מוצרים שנמכרים על המדף? כאילו... אני אמור לשווק את עצמי מולך עכשיו. אני עושה עבודה טובה?"
"לא יודעת. בינתיים לא היה פה ממש שיווק."
"אה. אוקי... אז... אה... אני מצחיק, שרמנטי, בעל חוש הומור... לא יודע. מרגיש לי כאילו אני איזו מכונית למכירה."
"אז אולי אני אקח אותך לנסיעת מבחן ואבדוק את הביצועים." היא קרצה לי.