כמה מזמן לא שמעתי את השם הזה,לא הרגשתי את ה"תמר" הזאת.
רק שנתיים אבל זה מרגיש כמו נצח. אתה נדרך לצידי ,הופך לגוש קרח שרק אני יכולה להפשיר וכשאני קמה לחבק את מורן ,שלא ראיתי מאז הצבא, אתה מתקפל כאילו ספגת מכה. זאת הפעם הראשונה ביחסים שלנו,אולי בעצם בכל החיים שלי,שיש לי כוח.
עלייך. אף פעם לא היה לבחורה כוח עלייך ואתה כמו דג מחוץ למים. פתאום אני נזכרת בפעם הראשונה שתקפתי אותך. הסתערתי כשלא היית מוכן,כשלא שמרת עלי כמו סכין ולמרות שלקחת אותו ממני תוך שניה,עדיין הכאבתי לך. נשכתי אותך ושרטתי אותך אבל הצמדת אותי לרצפה ,לא מאפשר לי לזוז ואז עוד התפלאת כי הרגשת את הגוף שלי נצמד לשלך וראית בעיניים שלי את הכמיהה ורק המילים הפכו את הכניעות למאוסה ובאותו לילה , הכל השתנה,גם אני וגם אתה כי הבנת שזה מה שאני רוצה,שאני אקבל את המרות שלך ושינית לי את השם לאגם שלך וצחקנו על התרתי משמע (בדיחה פרטית שעדיין מעלה בי סומק של בושה).
ופתאום עולה לי עוד תמונה- אנחנו,עומדים עם כוסות יין מול השקיעה בדירת המסתור שלך. הצחקתי אותך,מעמידה פנים שיש מסביבנו אנשים ואני מנופפת להם ומדברת איתם. ראינו את הסרט האהוב עלי בכל הזמנים -טיטניק- ודיברנו על רוז וגי'ק. אתה אמרת שבטרגדיה המקורית היה מרכיב בלתי נשכח אבל אני אמרתי-
"אם הרפסודה יכולה לשאת רק אחד,אף אחד לא עולה עליה ומפקיר את השני" אז מה גורם לך לחשוב שאפקיר אותך עכשיו? זה יהיה כמו לזרוק אותך למים הקפואים. כבר עכשיו אתה דומה לגי'ק ברגעיו האחרונים, כשכוחותיו לאט לאט אוזלים - מפרפר,מכחיל,רועד, רק המחשבה עלי עוד מחזיקה אותך בחיים. אתה נראה כל כך חולה, כל כך גוסס שאני חייבת להציל אותך,או לטבוע יחד איתך.
מורן צוהלת ומכרכרת סביבי (איפה את,מאמי?התגעגעתי!) ואני מציגה אותה בפני החבורה כאילו כל זה תוכנן מראש,מה שכמובן לא היה נכון ואחד החברים שלך,שכחתי את שמו (שם פלצני כזה..אוראל??) אומר- "כמה שמות יש לך,נשמה? אגם..תמר..עוד מעט תמצאי שאת ברוך,אני יודע" ממש מוציא ממני צחוק מאולץ אבל לא אכפת לי שמורן וכולם בוהים בי כי לפתע , אתה מחייך וזה רק סימן,רק הוכחה לשליטה שלך ואני מכוונת את עצמי כמו מיתר לנגינה שלך והרוגע שלך משרה עלי שלווה. אני פתאום מתוודה,מספרת לכולם שתמיד הייתה לי בעיה עם השם הזה, עם אותה אחת, "תמר" , שקיבלתי בלידה אבל החלפתי אותה ועכשיו אני מישהי אחרת ,חדשה, ומורן בוהה, כמו סיפרתי לה שאני בעצם בחור בשמלה והיא בוהה בך,כאילו יודעת שבך טמונה התשובה
ואני רואה הכרת תודה בעיניים שלך ומקרינה אור ולוחצת לך את היד כי סוף סוף הצלתי אותך מטביעה, כמו רוז עם הגרזן שלה. יכולתי לפגוע בך ,יכולתי לכוון טיפה ימינה או טיפה שמאלה או פשוט לקום וללכת ולהשאיר אותך לבד , בתא עם המחשבות שלך אבל אני נשארת לשבת,לצידך, ואתה נרכן ולוחש לי באוזן
ואני מתה על זה , שאתה מצווה עלי ככה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
