החזרה מבאר שבע של שנות החמישים אל הלימבו הייתה קלה. כבר למדתי איך להפעיל את חליפת השריון - פשוט עצמתי עיניים, ראיתי את הנקודה האדומה, וחשבתי על הלימבו. אחזתי תוך כדי בבנצי והוא עבר ללימבו יחד איתי.
פרטיפיטיטרה המתינה לנו שם, ויחד איתה קהילה שלמה של אנשי זמן, מכל קצוות הזמן - היו שם אבירים מימי הביניים, פרעונים ממצרים העתיקה, פילוסופים מיוון, אנשי מערות, וגם... אנשים מהעתיד. כולם באו לצפות בפלא החדש שמצא דרך לחסל את הדובים.
בנצי היה המום לחלוטין בהתחלה, אבל זה עבר לו די מהר. בסיכומו של דבר שוחחנו שנינו עם החברים החדשים שלנו, מגלים יחד שבלימבו לשפה אין משמעות וכולם מבינים את כולם. הרגשתי כמו במסיבת קוקטייל, רק שהמסיבה הזו הייתה מחוץ לזמן.
"נו בנצי, מה עושים עכשיו?" שאלתי אותו, כשהמסיבה נגמרה וכל החברים חזרו לתקופותיהם במרחבי הזמן.
"לא יודע," בנצי ענה לי. "אתה נהיית המומחה לנסיעה בזמן."
"האמת?" חייכתי, "אני עדיין זוכר מה שסיפרת לי על הירקון - שבימי המנדט היו שם היפופוטמים."
"נכון. ותאואים."
"אז מה דעתך שניסע לשם ונבדוק אם זה נכון?" שאלתי.
"לירקון? בימי המנדט?" הוא הרים גבותיו בפליאה.
"יש לך משהו יותר טוב לעשות?" שאלתי.
"לא." הוא צחק. "ויש לי זמן. יש לי את כל הזמן שבעולם."
*
בנצי ואני יושבים על כיסאות נוח בתוך סירת נהרות קטנה. מנוע הקיטור מבעבע בקול מרגיע והסירה שטה לה במורד הנחל הירוק (זה היה שמו של הירקון בימי המנדט). אנחנו לבושים שנינו בחליפות לבנות של אנשי נהרות, עם כובעים רחבים, משתזפים בשמש הנעימה. אני מביט סביב - אכן, יש היפופוטמים ותאואים. מי היה מאמין. אני מניח יד על כתפו של בנצי - "לא יכולתי למצוא פרטנר אחר למסע הזה," אמרתי.
"זה הדדי, חבר."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
