יאי! עבודת תרגום ראשונה שלי!
אז זו הדרך שלי להשתפר באנגלית, אני רוצה לעשות שבע יחידות אבל התרגום שלי לא משהו, אז בלב כבד לקחתי על עצמי כמה סיפורים, ארוכים וקצרים, והתחלתי לתרגם אותם. אין לי שום מקום יותר טוב לעשות את זה אז אני אפרסם אותם כאן =)
ועכשיו להערות –
א. הדמויות לא שייכות לא לי ולא לכותבת המקורית. זו גרסת AU של דמויות מאנימה אחת. אז הדמויות שייכות להימה.
ב. שוב, זו עבודת תרגום. אני אך ורק העברתי את זה לעברית, הכותבת המקורית נתנה לי אישור לתרגם ולפרסם והלינק לסיפור המקורי נמצא בסוף הסיפור הזה.
ג. כמו תמיד, תרגום הוא לא מושלם (ושלי לא יכול להיות יותר רחוק מלהיות כזה), ותמיד הגרסא המקורית עדיפה, אז אני ממש ממליצה לקרוא את הסיפור המקורי. הוא מדהים.
ד. בסוף הסיפור יש שיר בגרמנית שנקרא Der Mond ist aufgegangen, אני לומדת גרמנית אבל לא רציתי לתרגם אותו (אם אני כבר שוחטת את השפה האנגלית, לא נעשה את זה גם לגרמנית~). אני אשים את הקישור לשיר בסוף, יש ליד השיר גם את התרגום באנגלית אבל אני לא הולכת לתרגם אותו.
ה. אני אשמח אם תתנו לי הערות לגבי הצורה שבה תרגמתי, אם הייתי יכולה לשנות קצת מילים, ניסוח, מה שתרצו, אני מקבלת ביקורת בונה בשמחה.
אז... בלי עוד הקדמות חסרות תועלת שאף אחד לא קורא – הנה הסיפור:
אנשים נהגו תמיד לשאול אותי, למה מישהו כמוני עבד במקום הזה, לפני כל כך הרבה שנים.
גילברט גנח בקול, מציץ מטה אל הפתק הוורוד והדביק שנח בידו.
גילברט בילשמידט היה גבר לבקן בן עשרים ושש שנים מהצד המזרחי של ברלין, גרמניה. הוא גר בארצות הברית, למשך זמן כולל של חמש שנים, והוא לא יכול היה לומר שהוא שנא את שהותו כאן, בארצו החדשה. היה לו מבטא גרמני קל אבל האנגלית שלו נלמדה הייטב והייתה רהוטה וקלה להבנה.
מקום עבודתו היה בבית החולים המקומי, שם הוא עבד כאח.
זה, הוא כן יכל לומר, היה משהו שהוא לגמרי שנא.
נכון לעכשיו הוא מונה לאחראי על חדר כלשהו בקומה השניה, כמחליף זמני לאחות שלא נמצאה היום.
אם היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני עשר שנים, לפני השישי ביוני, הייתי עונה שלא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות, שלא הייתה לי סיבה להיות פה, שתמיד שנאתי את העבודה.
זה הרגיז אותו מאוד, האחות שהעבירה לו את ההודעה לא אמרה לו דבר על מי ששכב בחדר. לא שם, לא גיל, לא מין, או אפילו קצת מידע על המצב של האדם. היא רק אמרה את מספר החדר, וללכת לעשות את העבודה בלי תלונות.
מובן מאליו שהיו תלונות, אבל הוא הלך לעשות את עבודתו.
הוא מצא את החדר בקצה, בסוף המסדרון.
אתם בטח תוהים למה לפגישה פשוטה כזו הייתה משמעות כלשהי, אבל אני מבטיח לכם, הפגישה הזו היא מה ששינה את חיי לנצח.
הדלת הייתה חיוורת, לא בדיוק לבנה, נראית קצת כמו נייר מיושן, היה לה גוון צהבהב.
והיא לא הייתה נעולה.
מחוץ לדלת, היה שלט, בונפוי מת'יו.
גילברט משך בכתפיו ופתח את הדלת.
בפנים, שוכב, היה ילד קטן, בוהה בחלון הפתוח כשאור השמש זרם פנימה, ניתז מהסדינים הלבנים.
זה היה היום בו פגשתי את מת'יו בונפוי בפעם הראשונה.
לילד היה שיער ארוך, גלי ובלונדיני, שירד עד לכמה סנטימטרים אחרי כתפיו. עיניו היו ממוקדות בחלון, עליה בלתי מורגשת כמעט של החזה העידה על כניסת חמצן.
אבל הנשימות היו כל כך קטנות שברגע הראשון גילברט חשב שהוא בכלל לא חי, עד שהילד הסתובב אליו. הוא ראה שעיניו היו בגוון בולט של סגול.
הוא נראה מאוד עייף כשאמר בקול שגילברט בקושי יכול היה לשמוע "שלום אדוני... איפה גברת קאמיל?"
מובן מאליו שבאותו זמן חשבתי שהוא היה בסך הכל ילד, לא פחות ולא יותר, אך לא עבר הרבה זמן עד שנוכחתי בטעותי.
הגבר הגרמני מצמץ, מבין שקאמיל, האחות שלא נמצאה היום, הייתה כנראה זו שטיפלה בו. הוא נאנח והתקרב למיטה, דוחף את הפתק הוורוד לכיס מעילו. "קוראים לי גילברט, וקאמיל לא נמצאת היום, אז... אני הולך לטפל בך היום, נשמע לך בסדר?"
הילד הנהן באיטיות "אני מבין... זה בסדר..."
משמיע קול של הסכמה, גילברט משך כיסא והתיישב ליד המיטה "אז... רוצה לספר לי על עצמך?..."
מת'יו רק הביט בו עם העיניים הסגולות האלה, לא מוציא מילה.
הגבר עשה פרצוף, מתחיל עם עצמו "טוב... השם שלי הוא גילברט, כמו שאמרתי, ואני לבקן, מה שאומר שהעור שלי הרבה יותר חיוור משלך, זה גם אומר שהשמש פוגעת בי הרבה יותר משהיא פוגעת בך. אני מברלין בגרמניה, אבל האזרחות שלי היא של פרוסיה, אני עדיין מדבר גרמנית שוטפת ויש לי אח אחד קטן שנשוי וגר בניו יורק, אמא שלי מתה ואבא שלי עדיין גר בגרמניה. מה איתך?"
בתחילה, הילד המשיך להביט בו, כאילו מנסה לחקוק כל קו ותו בפניו של הגבר החיוור. זה היה קצת לא נוח, כאילו הוא מפוענח פנימה והחוצה, אבל באיטיות מילים התחילו להתהוות על שפתיו של הילד "קוראים לי מת'יו..."
זה היה תורו של גילברט להביט בו, מעודד אותו להמשיך את סיפורו.
זה לקח לי נצח לגרום לו להיפתח כלפי, וכשהצלחתי, הם היו דברים קטנים, כמו השם שלו, איפה הוא גדל, שהוא יכל לדבר צרפתית ברמה שוטפת כמו אנגלית. אתם יודעים, שיחות רגילות. עד שיום אחד, הוא דיבר אלי.
"אדון גילברט... אתה אוהב את אבא שלך?"
השאלה הייתה פתאומית, וגילברט הביט בו בסקרנות תוך שפתח את פחית הסודה ממנה שתה "הה? אבא שלי? לא ממש. הוא היה לגמרי אידיוט כלפי, אז אני לא בדיוק יכול לומר שאהבתי אותו."
הילד הנהן באיטיות, זז בקושי מסויים על המיטה "אני מאוד אוהב את אבא שלי... אבל הוא לא בא לראות אותי... אני חושב שהוא עדיין עצוב על אמא..."
"אמא שלך?"
הילד נד בראשו, מקדיר פנים "אמא מתה לפני כמה שנים בתאונת דרכים... אבא בכה הרבה... וגם אני..." הוא התחיל, עוצם את עיניו "הלוואי שהיא לא הייתה חייבת למות... אבל אבא אמר לי שהיא הלכה להיות עם אלוהים. הוא אמר שאלוהים קרא לה הביתה והיא לא יכלה להישאר יותר. אבל הוא אמר לי שאני אראה אותה שוב יום אחד..."
הגבר נתן לו חיוך מדוכדך וטפח על ראשו "אתה תראה אותה שוב, אני יודע את זה"
"זה מה שהרופא אמר"
"... תחזור שוב?"
מת'יו פתח את עיניו והביט בו "שמו אותי בבית חולים לפני כמה חודשים כשלא יכולתי ללכת יותר... יש משהו לא בסדר איתי... הם אומרים. זה סוג כלשהו של מחלה... הם אומרים שהיא משתלטת על הגוף שלי... הם אמרו לי שאני הולך לראות את אמא בקרוב מאוד..."
גילברט יכול היה רק להביט בו בריקנות, זו הייתה הסיבה שהוא מעולם לא קם? "איזו סוג של מחלה זו?" הוא שאל, כמעט לא רוצה לדעת.
"הם לא אמרו לי... אבל אפילו הם לא יודעים מאיפה היא הגיעה... הרופא אמר שכנראה היה לזה קשר כלשהו למוות של אמא... וההשפעות המאוחרות שהיו לזה עלי... אבל... אני לא יודע. זו רק מחלה כלשהי שלוקחת ממני דברים... כמו... אני לא יכול ללכת יותר... אני לא יכול לטעום טוב כמו פעם... אני לא יכול אפילו לזכור את השם של בית הספר שהלכתי אליו..." הוא ענה, מקדיר את פניו אף יותר.
גילברט היה יכול רק לחבק את ראשו ולמלמל תפילה שקטה
ידעתי שהוא בטח סבל, אבל מה יכולתי לעשות? כל מה שיכולתי היה להיות חבר שלו
גילברט ביקש להיות האחראי הקבוע של מת'יו כשקאמיל חזרה, שלושה ימים לאחר מכן. אף אחד לא הבין למה, אבל נתנו לו את מבוקשו ללא היסוס.
אני זוכר את יום ההולדת האחת עשרה שלו
הגבר הגרמני חייך חיוך רחב כשהחזיק את הצעצוע הרך בין ידיו. היום היה יום ההולדת האחת עשרה של מת'יו, והוא רצה לתת לילד משהו קטן שיזכור. איפשהו באחורי תודעתו הוא זכר שמת'יו אמר מתישהו שהוא אוהב דובי קוטב, אז הוא היה בטוח שזה יגרום לו לחייך.
הוא קנה לו בובת פרווה של דוב קוטב, רך ונעים, עם שתי עיניים גדולות ואף ורוד קטן. גילברט מצא אותו יום אחד בזמן שחיפש אחר מתנה למת'יו. ללא היסוס, גילברט קנה אותו. והנה הוא עכשיו, בין ידיו.
אז עם חיוך רחב אף יותר, הוא פתח את הדלת.
"היי! מאט!"
הילד קפץ מעט, מסתכל מסביב כדי למצוא את מקור הקול. עיניו נחתו במהירות על הגבר בדלת הכניסה, חיוך זעיר מסתמן על שפתיו "אדון גילברט..."
מניד בראשו, הגבר נכנס לחדר, מחזיק את הצעצוע מאחורי גבו "אז תקשיב ילד, היום יום מאוד מיוחד, נכון~?"
מת'יו נראה קצת מבולבל "לא... שאני יכול לחשוב עליו... למה?"
גילברט הזעיף פניו "אבל... היום יום ההולדת שלך!" בחייך, אל תשחק ככה..."
מת'יו משך בכתפיו "אני לא ממש חושב על יום ההולדת שלי לעיתים קרובות..."
גילברט ציקצק בלשונו "טוב, זה ממש לא מקובל עלי. זה לא מגניב מאט, לא מגניב בכלל. אז תרשה לי לתת לך ראשון יום הולדת שמח!" הוא החזיק את הצעצוע לפניו, והביט בעיני הילד המתרחבות.
"ב- בשבילי?"
"כן! קניתי את זה לך, ילד.אתה ואני חברים, חברים עושים דברים מגניבים אחד בשביל השני, וזכרתי שאמרת לי שאתה אוהב דובי קוטב, אז ראיתי את זה וקניתי לך! נו, אתה אוהב את זה?"
הילד הבלונדיני לקח את הדוב, משקיע את פניו הקטנות לתוך הפרווה הנעימה. צחקוק מאושר נשמע כשהוא הרים את פניו והנהן במרץ.
זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא ראה אותו מחייך כמו שילד אמור לחייך.
זה לקח לי זמן, אבל בסופו של דבר הבנתי, שהוא ממש גווע מול הפנים שלי
בוקר אחד, כשגילברט נכנס לחדר, הוא שם לב שמת'יו שכב על גבו, מסתכל הישר למעלה אל התקרה. הוא החזיק מגש עם האוכל האהוב על הילד בידיו.
"מאט! הבאתי לך משהו..." הוא חייך והתקרב למיטה.
על המגש היו שני עיגולים מושלמים, חומים זהובים ומלאים בסירופ מייפל. פנקייקים. מת'יו הזכיר פעם שהאוכל האהוב עליו הוא פנקייקים, ושהוריו נהגו להכין לו אותם כל בוקר לפני שהוא הלך לבית הספר. גילברט חשב שזה ימצא חן בעיניו.
הילד לא הראה שום סימן לתזוזה, הקול היחיד שהגיע ממנו היה קול נשימתו, קצר ומהיר "אדון גילברט... העיניים שלי... הן פתוחות?" הוא שאל ברכות
הגבר הביט בו, מאבחן את פניו "כן, למה?..."
"אני חושב שהמחלה הגיעה לעיניים שלי... אני לא יכול לראות כלום..." הוא לחש.
גילברט נשך את שפתו, מנפנף בידו אל מול עיניו של מת'יו, מביט בו כשהילד אפילו לא מצמץ. הוא התיישב והניח את המגש על ברכיו.
"ה-הנה! תאכל את זה, אתה אוהב את זה!" הוא התחיל.
מת'יו הפנה את ראשו לכיוון הגבר, הוא כיוון את אצבעו ונגע בנוזל החום והדביק. הוא הרגיש בסירופ על אצבעו, והניח אותו בפיו.
חיוך יפהפה, מאושר, הופיע על פניו של הילד.
"מייפל" הוא אמר באושר, מושיט אצבע נוספת כשגילברט עצר אותו
"וואו, תאט קצת ילד, אתה לא רוצה להיות כולך דביק... הנה."
גילברט חייך קלות כשלקח את המזלג וחתך חתיכה קטנה "תגיד 'אהה'"
"אהה" מת'יו חזר, פותח את פיו.
לתוך נכנס האוכל המתוק שהוא כל כך אהב.
הכרתי אותו במשך חודש אחד. חודש אחד שבמהלכו נקשרתי אליו יותר משנקשרתי לאף אדם בכל חיי.
גילברט נכנס לחדר לילה אחד והתיישב לצד המיטה של הילד הקטן.
"היי מאט, איך אתה מרגיש?"
מת'יו מצמץ, והפנה את ראשו אליו "הגרון שלי כואב..."
"רוצה לשתות משהו?"
הילד הניד בראשו "אני אהיה בסדר"
גילברט הזעיף פנים אבל הנהן, מכבד את רצונו.
היה שקט בחדר, והוא היה חשוך למרות אור הירח שהאיר דרך הוילונות על החלון. קול הנשימות של הגבר הבוגר התערבב עם הקול הכבד יותר של נשימות קצרות וחדות של הצעיר יותר.
הם נשארו כך עד מאוחר מאוד בלילה, דממה הייתה הדיבור היחיד ביניהם.
זה היה לילה חמים, לא חם. הוילונות נמשכו שוב כדי לתת לאור הירח להאיר את החדר. נשימתו הייתה כבדה וראשו כאב, הוא הרגיש כאילו שמים זרמו באוזניו. עיניו התמלאו בדמעות כשכאב דקר אותו מבפנים. הוא נאנק בשקט והדלת נפתחה.
"מאטי~ היי ילד, איך אתה?"
מת'יו העמיד חיוך חלש, בזמן שהדמעות המשיכו לזלוג על לחייו. למראה, גילברט רץ אל צידו, דאגה ממלאת את פניו.
"מאט! מה קרה?"
הילד הניע את ראשו "א- א- אני חושב... אני חושב שאני צריך ללכת לראות את אמא"
גילברט הרגיש את ליבו נופל בפתאומיות, כשהוא בלע את הגוש שעלה בגרונו. הוא לקח את ידו של הילד ולחץ בעדינות לפני ששאל "...מה?"
"א- אני לא י- יודע... הכל... כואב..." הוא פלט קול של בכי כשנשימותיו הנרעדות התלוו בשיעול קשה "אני... אני הולך לראות את אמא עכשיו?"
גילברט לא יכל לעשות כלום מלבד ללחוץ חזק יותר, הוא בלע שוב. הוא לא ידע מה קורה לו, אבל הוא כן ידע שהוא לא רצה לאבד אותו. רק תוך חודש אחד הוא התרגל אליו כל כך, ולאבד אותו יהיה כמו לקרוע חלק מליבו החוצה. ובאותו הזמן, זה לא יהיה טוב יותר ככה? הוא לא יהיה שמח יותר? בריא יותר? נושך את שפתו הוא הנהן באיטיות "כן... אז תוודא... שאתה אומר לה כמה התגעגעת אליה... וכ- כמה אתה אוהב אותה..."
שקט השתרר וגילברט אחז ביתר כוח בידו הגדולה ביד הקטנה יותר.
"אתה יכול... לשיר בשבילי?"
גילברט הביט בו, מת'יו עצם את עיניו. "אמא שרה לי לפני שהיא השכיבה אותי לישון בלילה. אתה יכול?... בבקשה?..."
הגוש בגרונו גרם לקולו של גילברט לרעוד ב"כן". הוא סקר את זכרונו במהירות לשירי הערש מילדותו והמילים נוצרו.
"Der Mond ist aufgegangen... Die gold'nen Sternlein prangen... am Himmel hell und klar..."
הוא שר.
"Der Wald steht schwarz und schweiget... Und aus den Wiesen steiget... der weiße Nebel, wunderbar..."
הוא המשיך לאחוז בידו של הילד, עיניו הולכות בין פניו לבין החלון ללא הפסקה.
"Wie ist die Welt so stille, und in der Dämm'rung Hülle... so traulich und so hold"
הגבר עצם את עיניו, רק נותן למנגינה להשתלט.
"als eine Stille Kammer, wo ihr des Tages Jammer... erschlafen und vergessen sollt.
Seht ihr den Mond dort stehen? Er ist nur halb zu sehen... und ist doch rund und schön.
So sind wohl manche Sachen, die wir getrost belachen, weil uns're Augen sie nicht seh'n.
Wir stolze Menschenkinder... sind eitel arme Sünder... und wissen gar nicht viel.
Wir spinnen Luftgespinste... und suchen viele Künste... und kommen weiter von dem Ziel.
Gott, lass uns dein Heil schauen, auf nichts Vergänglich's trauen, nicht Eitelkeit uns freu'n.
Lass uns einfältig werden... und vor dir hier auf Erden... wie Kinder fromm und fröhlich sein.
Wollst endlich sonder Grämen... aus dieser Welt uns nehmen... durch einen sanften Tod;
und wenn du uns genommen, lass uns in' Himmel kommen, du unser Herr und unser Gott.
So legt euch denn, ihr Brüder, in Gottes Namen nieder – Kalt ist der Abendhauch.
Verschon uns, Gott, mit Strafen... und lass uns ruhig schlafen – und unsern kranken Nachbar auch."
עם השורה האחרונה גילברט פקח את עיניו, מביט על עיניו הסגורות של מת'יו. היה לו חיוך קטן על הפנים, ואמר רק מעט מעל ללחישה "תודה..."
ולאט, עם שאיפה אחת אחרונה, העליה והירידה נעצרה. אחרי רגע גילברט התחיל ברעד "מ- מת'יו?"
כשלא התקבלה שום תשובה, הוא שאל שוב, הפעם קולו נואש יותר "מת'יו!"
עדיין אין תשובה. הגרמני לא היה יכול להילחם נגד העצב שהמם את חושיו כשהוא התיישב על המיטה לצד הגוף שלפני זה הכיל חיים. הוא משך את הילד קרוב אליו, מלטף את השיערות הבלונדיניות החלקות כשהוא בכה. הוא לא היה בטוח מתי הוא התחיל, אבל דמעות גדולות ורטובות זרמו במורד פניו כשהוא יבב.
בלילה של החמישי ביולי, מת'יו בונופוי מת בשלווה עם חבר לצידו.
אנשים תמיד נהגו לשאול אותי למה מישהו כמוני עבד במקום הזה, לפני כל כך הרבה שנים.
התשובה שלי?
מת'יו בונופוי, הילד ששינה את חיי לנצח.
יאי. סיימתי.
כשאני מסתכלת על זה שוב, אני לא חושבת שהעברתי שום דבר נכון, משום מה חסרות לי בערך חמש מאות מילים, וזה יצא כל כך קצר...
אז ממש ממש כדאי לקרוא את הגרסא המקורית, היא מעבירה את הכל כל כך הרבה יותר טוב, בכיתי כשקראתי את המקורי T~T
בכל מקרה, הקישור לסיפור -
https://www.fanfiction.net/s/7396020/1/Lay-Me-Down-To-Sleep-Tonight" הקישור לדף של הסופרת (שהייתה מאוד נחמדה אלי, Thanks again for letting me translate it!) ויש לה המון סיפורים טובים, אז כדאי לקרוא -
https://www.fanfiction.net/u/1936481/Witty-Teacup"
והקישור לשיר, בגרמנית ובתרגום לאנגלית בצד -
http://www.holger-saarmann.de/texte_abendlied.htm"
