•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
בן 50 • ביקור אחרון: לפני 5 שנים
בן 50 • ביקור אחרון: לפני 5 שנים
אלאפנטוס כתב
א כללילאחר תקופה של כשנתיים אני חוזר לסימניה אכן הייתה תקופה עמוסה בעבודה אבל אין על ספר טוב שגורם לך להיכנס לעולם אחר ומנותק
אלאפנטוס הגיב על: אלפנטוס,היה כף לקרא את זה
אתר סימניהמקווה שאת גם חושבת כך אצלנו ביחידה בצבא קראנו לזה "סיירת אנוש"
אלאפנטוס הגיב על: אוהו ...איזו מחמאה ..בשם כולם
אתר סימניה10 הודעות
היי קצת קשה לי לקבל את הביקורת שלך על "כל החיים לפניו" ספר מקסים עם מסרים מאוד חדים וממוקדים (כמובן מעבר לסיפור המיוחד) .מוזר שאת הספר 1984 קראת בגיל 17 וכבר הצלחת להבין ולהתרשם עמוקות אולם את הספר "כל החיים לפניו" פיספסת מציע:תקראי שוב אלפאנטוס
לא רק שאני חולק על דעתך בנוגע לספר הזה, אלא שלדעתי "המלך העירום" הוא דווקא משל טוב לדברים שלך בעצמך. קראתי את הדברים שלך, ודיי החזקתי במה שכתבת שמדובר באחד שמבין בספרות אבל כנראה שלא כך הדבר. לא כלכך בטוח שיעזור לך לשוב לקרוא את הספר, אבל לפני שאתה מותח ביקורת על ספר מוצלח כמו זה ובמיוחד מותח ביקורת על סופר כה מוערך לדעתי אתה צריך עם כל הכבוד להיות בקיא קצת יותר בעובדות, כי לא רק שהוא רב-מכר כפי שציינת בדבריך אלא שנוסף לכל בזכותו הוענק לעמוס עוז גם הפרס התרבותי הגבוה של גרמניה, פרס גתה על מפעל חיים.
להתרגש? ממה בדיוק ? מרגע שפתחתי את הספר ועד העמוד האחרון ציפיתי להתרגשות... צר לי, לא הייתה שם שום התרגשות. בוא נדבר על מה הייה שם... *אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו... *אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות... *אני רוצה לכתוב כאן כי עד ליל כלולותינו מנעתי ממיכאל את גופי... מה הייתה הסיבה האמיתית אינני רוצה לכתוב... *אני חייבת לכתוב גם זאת, בסוף המסיבה ניסה בעלי לנשק לי נשיקת הפתעה... האם פרט זה חשוב?... במקום להתעסק עם בעלה, חנה בוחרת לכתוב... ומיכאל... מיכאל כותב את עבודותיו האקדמאיות... כמה רומנטי, ממש התרגשתי... מיכאל משתדל לשאת חן בעיניו אביו ובעיני דודותיו... ובינתיים .. תהום עקרונית פעורה בין תפיסת חייה של חנה ובין זו של בעלה... אפילו ריב שלהם שיעמם אותי: "אמרתי בלי לכלוא את התעוב הפנימי, מיכאל בשביל מה אתה חי בכלל. מיכאל לא השיב ולבסוף קבע, לשאלתך אין שום מובן, האנשים אינם חיים בשביל, הם חיים, נקודה. אמרתי, אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב... בערב התפייסנו, כל אחד מאיתנו האשים עצמו בגרימת הריב" עצם הפיוס ונטילת האשמה על עצמם משקפת את העובדה , שחנה ומיכאל אינם מודעים לבעייתם, תפיסותיהם מנוגדת. אין שום משמעות להתפייסות או להאשמה עצמית ... הכל אפור ברומן - הגגות אפורים, הצבע של אדמה אפור גם הוא, החיים לצידו של מיכאל הם אפורים, אפילו עיניו של, בנם, אפורות... להתרגש?...
שלום אלאפנטוס, אולי זה השוני המגדרי ביננו, בבחינת "זר לא יבין זאת", אולי תקופת הקריאה או משהו אחר. אך אני דווקא חיבבתי + את האוהל האדום, דווקא בשל החירות שלקח לעצמו להתרחק מן הפרשנות המקובלת וכמו להיכנס-להשתחל פנימה אל תוך החיים המפונטזים בעיני אישה מודרנית על מה שאולי היה אי שם בתקופת האבות, או יותר נכון האימהות. גם לי יש נטייה לפתח סוג של אלרגיה לנשיות החדשה שבה כל דבר יכול להזכיר ולהתחבר לרחם, עם זאת, דווקא האוהל האדום לא נכלל אצלי בקטגוריה. לא נורא. רק תוריד מהרשימה את "רצות עם זאבים"... זרש
