זוכרים את הספר הקודם? מי שקרא צריך לזכור. מי שקרא צריך להרגיש רעידה או להפסיד פעימה כשטרילוגיית ״כאוס מהלך״ עולה כנושא שיחה.
האמת שאני זוכרת, אני זוכרת את הספר הראשון, הסערה שגאתה בתוכי כשעיני חלפו על המילים הקשות ובטני התהפכה שוב ושוב. אני זוכרת את הדמעות, והעצב, והקושי של הדמויות. אני זוכרת את הרצון הלא מוגשם שלי להקיא גם אם הייתי צריכה לחנוק את עצמי בשביל זה, ואני זוכרת עוד יותר את כל הכאב שמחץ את הלב שלי וריסק אותו לחתיכות.
אני כרגע עוד מתאוששת מכאבי הבטן שחלפו בי כל ה 490 עמודים, ומנסה למנוע מעצמי לבכות - היום הזה לא היה מושלם (בלשון המעטה), אבל זה לא מה שקרה לי היום, זה הספר.
קשה לי לנשום, ארבעה ימים ברצף שאני קוראת והצלחתי לסיים את שני ספרי הפנטזיה הכי טובים שקראתי בזמן האחרון, ושניהם בהחלט יכנסו לעשרת הגדולים שלי.
פחדתי לקרוא את הספר הזה, לא ציפיתי למשהו שיגרום לי לפול מהכיסא, האמת שפחדתי שהספר יגרום לי לרצות ליפול מרצוני כשאראה כמה גרוע הוא יהיה.
הפלא והפלא, פנטזיה אמיתית לא נופלת במבחן.
הספר מתחיל נכון, ממשיך נכון, ומסתיים עוד יותר נכון. תוך כדי קורע את הקורא לחתיכות עוד יותר קטנות מהספר הקודם, אבל זה באמת משנה, כשאתה מרוכז מידי בדמויות המדהימות?
_________________
״השקט והשאל״ נפתח ואנחנו פוגשים בטוד, שבור ומוכה, צורח בפני ראש העיר - הנשיא של ניו פריסטאון, שפעם הייתה הייבן, נכון לעכשיו - שלא יפגע בשערה מראשה.
<B>איפה היא?
מה עשית לה?
אם רק תפגע בה, אני...</B>
טוד מוצא את עצמו מולך כבובה על חוטים, כשהחוט העיקרי עליו הוא מתיצב הוא ויולה. מושכים אותה ממנו, והוא רוצה למצוא אותה יותר מכל.
אבל מי שמזיז את החוטים הוא הנשיא פרנטיס.
וכל עוד הוא שם, טוד וויולה לא יתאחדו.
מצידה האחר של הכף, נקודת המבט של ויולה מתגלה. ויולה נמצאת במרפאה שם מרפאות דואגות לפצעיה הפתוחים, היא בחיים, אבל דואגת מאוד.
הכל מגיע לנקודת רתיחה כאשר לתושבים של ניו פריסטאון התחיל להישבר מהכל; ראש העיר פרנטיס החליט להפריד בין הגברים לנשים ולהתעלל בצורה מחמירה בנשים.
אז מתחיל מרד, וקבוצה הנקראת ״שקט״, המורכבת במיוחד מנשים, וממעט גברים פה ושם, מחליטה לצאת כנגד הנשיא.
במקביל, בצד השני של המאזניים, מתארגנת קבוצה ושמה ״שאל״, וזו מתנהלת על פי פקודותיו של הנשיא פרנטיס.
טוד ו-ויולה מובלים לשני צדדי המתרס, ויש כל כך הרבה דברים שמפרידים ביניהם.
והם יכולים למות כל רגע, כל דקה.
והשעון מתקתק ואנשים מתים, ואין אף אחד שעוצר את הטירוף הזה. אז אולי שני ילדים בני שלוש עשרה יוכלו לעשות משהו כדי לשנות את הכל.
ואולי הם יפלו עם כולם ויתנו למערכת להרוס אותם.
_________________
הספר הזה... וואו. הוא מראה כל כך הרבה כאב, והוא כל כך יפה, ואמיתי.
הוא מראה לך מציאות כואבת ומעצים את הכל ביופי דוקר של הכתיבה שלו; חדה כתער, ואכזרית כמו חיה טורפת וגוועת ברעב. כל הספר רצוף בחנק שמכביד על הקורא ומושך אותו לספר, בצוואר.
הספר הזה כואב, ועצוב, ומצחיק, ויפה, ומכעיס, וזועם, ומרושע, ואכזרי, ואמיתי. הוא כל כך מכעיס.
היום לבית ספר הבאתי אקדח אוויר חדש שאח שלי החליט להביא לי לכבוד יום ההולדת, חברות ביקשו לראות. כשסיימתי ללמוד, אחרי שקראתי חלק נכבד מהספר, הלכתי עם הזעם שהתבוססתי בו במשך שעות אל הגן הקרוב לביתי, טענתי את הרובה ויריתי בכל עצם שהיה בטווח עשרה מטרים מהמקום שבו הייתי.
כשנרגעתי התיישבתי על מדרגה בגן והתחלתי לקרוא, עוברי האורח היו מאוד מבולבלים לראות את הילדה עם הרובה מחליפה את הנשק שלה בספר.
לחלופין החלפתי את הספר באקדח ואת האקדח בספר, היו בי כל כל הרבה עצבים בגלל הספר הזה. אלה עצבים מהסוג הכי מדהים שיש, לא בגלל שהספר גרוע או שהדמות עלובה, אלא בגלל שמכעיס להסתכל ולראות כל כך הרבה כאב ופחות מידי מקלט.
מכעיס לראות איך מתעללים בדמויות האהובות עליך.
מכעיס לראות איך כל כך פחות ברירות נותרות לך.
אולי זה נשמע כאילו הסופר הגזים, אבל לא; הוא פרס במיומנות את כל הרגשות האלו על 490 עמודים, ושבה אותי לגמרי. הוא גרם לי לצחוק, להחמיץ פנים, לחייך, לילל בבכי ולנגב דמעות.
אני אוהבת סופרים כאלה:)
הוא ממש מזכיר לי את ברנדון סנדרסון, הכתיבה של שניהם סוחפת וכואבת. העניין פה הוא שהסופר פטריק 'התעללות-או-נמות' נס, החליט לענות את הקוראים שלו והוא סדיסט מרושע.
בגלל זה סיימתי את הספר בוכה.
הספר הזה מראה צדדים של העולם והתווכחות מושכת; מה עושים כשאין צד נכון?
אז מה בוחרים? לאן הולכים?
אין בספר הזה את הצד האידיאליסטי, הם נוטים לימין ולשמאל ובדרך קיצונית, וממשים את הכל בצורה לא נכונה.
זה רעיון יפהפה. כי לאן שלא תלך, תמיד תעשה את הצעד השגוי. משהו לא נכון תמיד יקרה ומישהו תמיד ינגוד את המחשבות שלך, אנשים ישקרו ויפעלו כדי לשרוד.
ואין לי מושג איפה אני הייתי אם היינו שם באמת, כנראה מתה תחת שלטון פרנטיס כי הוצאתי לחייל עין עם האצבע השלישית שלי.
נו טוב ^^
והעטיפה, הדבר הזה מטריד. ככה קבעו אח ואמא שלי. אבל מטריד בצורה יפה.
אני חושבת שהיא כמו הספר הזה - מטריד אבל יפהפה. יש משהו מטריד בספר הזה, אבל הוא כל כך יפה שזה לא משנה(: