המסע של דניאל הוא מסע בנשמה.
דניאל נכנס כתוצאה מטראומה למה שנהוג לכנות בסלנג של ימינו "מצב דולפין". למה הכוונה בביטוי מצב דולפין? לאחד שהקשר שלו לחיים "הנורמליים" קלוש ביותר... הצורה העיקרית שאני מכיר אנשים שמגיעים למצב הזה הוא כתוצאה משימוש בסמי הזיה... אני חושב שכמעט כל אחד מכיר איזה סיפור על ההוא בהודו שאכל פטריות והיה במצב כל כך עגום עד שהישראלים האחרים שם היו צריכים ליצור קשר עם המשפחה שלו ולהעלות אותו על מטוס חזרה לארץ ולטיפול פסיכיאטרי מרוכז... הסם (שהוא בעצם סוג של רעל יש להודות) יצר פגיעה קשה בתפקוד מערכת העצבים... אבל גם יש שהתופעה נגרמת לא מהבט פיזי כימי אלא נפשי נטו... זהו המקרה של דניאל... מצב דולפין שנגרם מהלם קרב... הסתגרות בתוך עצמו ועולמו הפנימי וקשר מוגבל ביותר עם הסביבה "הרגילה"...
דניאל בורח מהבית והולך לגור בים כמה חודשים... איכשהו הים נוטה לנקז אליו כל מיני סהרורים שמשוטטים בו... אני זוכר שאיזה הומלס ניגש אלי פעם בים ואמר לי ברצינות ש "יש מחלה מסוכנת וכולם צריכים לשים כפפות"... ששאלתי אותו "אז למה לך אין כפפות?" הוא פשוט התעלם והלך... אני זוכר שקראתי פעם כתבה במקומון עליו... אמא שלו סיפרה שבעקבות אהבה נכזבת ששברה לו את הלב לגמרי והגיעה בלווי סכין בגב שלו אי שם שהוא היה בשנות העשרים שלו הוא פשוט נהיה מטורלל לגמרי... דניאל שוהה שם כמה חודשים עם עוד כמה אנשים שחיים לא חיים שם על גבול הדימדומים שבין המציאות לחלום ובין הים ליבשה... הוא גם חווה "הארה" בזמן הזה... אני לא רוצה להרוס את הספר אבל למי שמעוניין להבין יותר את ה "הארה" הזו מעבר לתיאור שלה בספר אני ממליץ לבדוק את משנתו של הפילוסוף היווני הקדמון הרקליטוס.
בסוף חוזר דניאל "הביתה"... אי אפשר לומר שהוא ממש "הבריא" אבל גם אי אפשר לומר שהוא "חולה רוח" הוא חי איכשהו ומסתדר... כמו עוד הרבה אנשים שעברו נזק רציני אבל למדו לחיות איתו...
את מוסר ההשכל של הספר אפשר לסכם במשפט ידוע אחד של יהודי מפורסם... אבל אני מעדיף לא לעשות את זה ולתת לכם להנות מהספר לבד.

לטענתו של ניל פוסטמן, בספר זה שנכתב בשנות ה-80, הילדות היא לא יותר מתופעה חברתית שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות וכעת החלה להעלם. זוהי טענה שהיא לכל הפחות מעניינת ויש לראות את הטיעונים שהוא מביא על מנת לחזקה.

פוסטמן מעמיד את מושג הילדות כולו על שאלת המידע והסודיות, פערי המידע שבין מה שהילד יודע כילד ומה שהמבוגר יודע (או יכול לדעת) כמבוגר. מתוך פרדיגמה זו טוען פוסטמן כי בימי הביניים לא התקיים מוסד חברתי של ילדות. הוא מסביר כי בתקופה זו, בהם התרבות היתה אוראלית ומקומית, תרבות שמבוססת על קשרים קרובים ומידע מיידי, לא התקיימו פערי מידע בין המבוגרים והילדים שכבר רכשו את השפה המדוברת. יתרה מזו, פוסטמן טוען כי היחס לילדים לא הזכיר כלל את מה שאנו רגילים לחשוב עליו וכלל, מעבר להעסקתם, גם יחס בוטה ואף מיני כלפיהם. כל זה נובע כמובן מהעובדה שלא היו סודות - המין, המילים הגסות, הבושה - כל אלו לא התקיימו בעולם של ימי הביניים ולכן לא היה טעם לחסכם מהילדים.

הנקודה שבה נולדה הילדות היא מהפכת הדפוס. מהפכה זו הביאה לשינוי הפרדיגמה דרכה התנהל העולם. עולם שהתנהל באופן מקומי ובשפה מדוברת לחלוטין הפך לעולם שמתנהל בקנה מידה גלובאלי ובשפה כתובה לחלוטין. כעת בני האדם נחלקו לשני סוגים: אלו שיודעים לקרוא ולכן עצמאיים ובקיאים בסודות האנושות ואלו שאינם יודעים לקרוא ולכן נשארים תלויים. הילדות הוגדרה כתקופת הזמן שבה מכשיר עצמו האדם לעצמאות, משמע לומד לקרוא ולכתוב, מה שנעשה בבתי הספר בסביבות גיל העשרה. כך נוצר מושג הילדות כשהוא נכון לאותם שאינם יודעים עדיין לקרוא ולכתוב ולכן הם תלויים במבוגרים שיתווכו עבורם את המציאות. תיווך כזה איפשר למבוגרים לשמור סודות, לקיים דיונים המדירים את הילדים ולקבוע את קצב התבגרותם של הילדים.

כך המשיך המצב עד המאה ה-19 עם התפתחות התקשורת החשמלית, שראשיתה בטלגרף ושיאה בטלויזיה שהפכה לנפוצה במיוחד בשנות ה-50 של המאה ה-20. התקשורת החשמלית שברה את מחסומי הידע ועברה דרך המסננות של המבוגרים. כעת מסרים מכל סוג ומכל מקום יכלו להגיע תוך שניות לכל אוזן או עין בעולם.