תתעוררי, נועה
=============
רקע וציפיות:
~~~~~~~~~~~~
את הספר קיבלתי בהשאלה מד', שאני מאד מעריך את דעתה. היא רצתה שאקרא אותו. אמרה שיש בספר "הרבה שטויות", אבל יש בו גם משהו שתפש אותה. משהו שאנשים כמונו שהתנסו במסעות רוחניים, עשויים להבין.
בנוסף להערכה של ד', שיצרה ציפיה חיובית כלפי הספר, היתה גם דעה חיובית של י', קוראת אינסטניסית וכותבת של ממש, שדעתה חשובה לי מאד.
בנוסף, זכרתי את גל ההתענינות הגדול שהספר עורר, ואת היותו רב מכר. זאת היתה אינדיקציה חיובית נוספת לכך שיש בו משהו.
ואחרון חביב – ההוצאה. עם עובד , בסדרת "ספריה לעם", היא ההוצאה האיכותית בישראל מזה עשרות שנים, הן במקור והן בתרגום (לצד "הספריה החדשה" של פרי).
כשפתחתי את הספר ראיתי שלא רק שיצא ב"ספריה לעם", אלא גם כחלק מפרוייקט "קסת-פרוזה", שהעורך שלו הוא יובל שמעוני. שמעוני הוא אולי העורך המחמיר ביותר כאן בארץ, כפי שהעידה שרה שילה שסיפרה על הייסורים שעברה אצלו, וכפי שהעידה גם ידידה שלי, שזכתה שיערוך את ספר הביכורים שלה. גם שני ספרי הפרוזה שכתב שמעוני עצמו מעידים על חוסר פשרות האמנותי המוחלט שלו.
ובכן, כמו שאפשר להבין, ציפיותי היו חיוביות.
מה קרה בקריאה:
~~~~~~~~~~~~~~
מהר מאד פיתחתי טינה כלפי המספרת. הטינה הזאת הפכה לכמעט שנאה. יותר ויותר התקשיתי לקרוא את הספר, חשקתי שיניים והמשכתי בכל זאת, וכשסיימתי פלטתי אנחה:
"ברוך השם!" שפטרני מעונשה של זו.
הבעיה היא שנועה ירון לא רק שאינה סופרת – אין לה כשרון כתיבה, וחסר לה הבנה בסיסית של כתיבה. כתיבה ספרותית אינה פמפלט. בכתיבה לא מנסחים מניפסטים חוצבי להבות על הכדאיות שבדרך חיים כזו או אחרת. בכתיבה ספרותית, פרוזה – יש לתאר, ולא להתפלסף.
נועה ירון מרבה להתלונן על הריקנות שחוותה לפני חזרתה בתשובה. אבל בשום מקום היא אינה מציינת פרטים נוספים על אותה ריקנות. כל כך הרבה היא מדברת ומקטרת על הריקנות, ועל החיפוש, ועל התסכול – ועדיין אתה לא מבין על מה המהומה, מה חסר לה, ומה חיפשה. לא מתואר בספר שום חיפוש אמיתי שעשתה כחילונית.
יותר מכך - שוב ושוב רומזת לנו המספרת שהיא אינה ככל האדם, היא, כשהיתה חילונית, היתה בטופ, הגיעה לצמרת, נגעה הכי גבוה שאפשר, היתה אלילת ההמונים. אבל היא, כיוון שאינה בחורה שטחית, לא הסתפקה בזה. משהו היה חסר. רוב בני האדם, היא אומרת, הם שטחיים, הם טובעים בבינוניות. אני טובה מהם.
לטעמי, נועה ירון היתה ונשארה אדם שטחי, שנע בתוך חבורה של אנשים שטחיים, ובתוך תנועה חסרת מודעות זאת, חזרה בתשובה, כחלק מאותו עדר קטן, ובעקבות בן זוגה הדומיננטי.
זה בכלל לא אומר שכל מי שחוזר בתשובה הוא איש שטחי. אבל היי, למרות מה שנועה ירון כותבת לאורך הספר - גם לא כל חילוני חי חיי הבל שטחיים תוך סגידה לעגל הזהב של החומריות ותענוגות הגוף. זה אולי ידהים את נועה ירון: אין לדת היהודית, או לברסלבים, מונופול על העומק הרוחני ועל החיפוש הרוחני.
עובדה, נועה ירון, אדם שטחי, אוסף שחוק של נאומים אנטי חילוניים – היא חלק מאותה דת ומאותם ברסלבים.
ניקח לדוגמא את נושא הסמים. נועה ירון מציינת שוב ושוב את המאפיין הזה בחייהם של חבורת הצעירים החילוניים אליה היא משתייכת. ובכן, פה אני, שאינני ולא הייתי כוכב ברדיו ובטלויזיה, אלא פקיד פשוט בחברה ממשלתית, יכול למצוא רקע משותף עם המחברת. שכן סמים היו והם עדיין חלק די חשוב בחיי. בספר מדובר על גראס. הסם הזה מוצג כסוג של חטיף מסיבות, שמאפשר לאנשי החבורה לבלות שעות ארוכות בפטפוטים.
החוויה שלי, ושל עוד אנשים רבים, שונה. עוד לא קרה שלקחתי גראס וזה לא עשה לי כלום. משהו בחוויה משתנה מייד. ואם אתה מספיק קשוב, אתה יכול להבחין בשינוי הזה, לשים אליו לב, ולחוות את העולם בצורה יותר מלאה ומענינת. לפי הפורמליסטים הרוסים, מהות האמנות היא בהזרה – חוויה והבעה אחרת של היומיומי והמוכר, שהתרגלנו אליו עד שהפך שחוק. גראס וסמים אחרים מהוים – אצל מי שמעונין בזה באמת – מעין מונית ספיישל אל מחוזות ההזרה, שאינם רחוקים ממחוזות ההארה (לכן לסמים יש תפקיד בדתות ובדרכים רוחניות). אמנם, עדיף להגיע למחוזות אלו בהליכה רגלית, תוך התגברות על קשיי הדרך. אבל בכל אופן, יחסה של הכותבת לסמים מעיד עד כמה שטחית היתה, וכמה לא בשלה לקשיים רוחניים כלשהם. יש סוג אחד של מעשנים, שמוציא שם רע לכל השאר: אלה שמטמטמים את עצמם בעישון יומיומי. ונועה ירון היתה כנראה אחת מאותם חבר'ה, אלו שיושבים בהודו במעגל ומעבירים את הצ'ילום מיד ליד, וכך הם מעבירים את הטיול בארץ מופלאה זאת בבהייה ובצחוקים אידיוטיים, במקום בחיפוש הרוחני שהודו עשויה להציע.
או למשל תל אביב. נועה ירון כמעט אינה מתארת את העיר, כמו שאינה מתארת דבר קונקרטי בספר. כשהיא מבליחה, העיר הזאת שבה מתרחש כמעט כל הספר, הריהי ישות ערטילאית וזוהרת ומלאה פיתויים ותענוגות. תל אביב מאד שונה מזו שאני חווה: עיר מלאה כאב ולכלוך וחיפוש עצמי.
נועה ירון אינה חדלה להרעיף על עצמה שבחים במסווה של גינוי עצמי וקינה. כמה עמוקה היא, כמה אינה מוכנה לקנות את השקרים שהאחרים החילוניים סביבה מלעיטים עצמם בהם.
אני דווקא מצאתי בה הרבה תוקפנות, ואי כיבוד של אנשים, כולל הוריה. התקשיתי במיוחד לקרוא את סצינת פגישתה עם אלישע, חוזר בשאלה שהוריה המיואשים והמפוחדים לוקחים אותה אליו, על מנת שידבר אל ליבה. היחס של נועה/עלמה לאותו אלישע הוא פשוט אלים וחצוף. בכל פעם שמישהו ממשפחתה המבוהלת מנסה לדבר איתה על דרך אחרת, היא נואמת להם נאומים, ומנצחת אותם בנוק אאוט. כמובן, הרי הם אינם אלא אנשים נחותים, שמפחדים ללכת לעומק. הם חילונים רודפי תענוגות ונוחיות, קהי נשמה. נחיתותם של החילונים סביבה – וגם של חלק מהחרדים, אלו שאינם ברסלבים בעיקר - מחזקת את נועה ירון ואת עליונותה הרוחנית והמוסרית. בעולם שלה אין סתירות וגווני ביניים, רק אנשים פחדנים וחלשים ואנשים אמיצים וצודקים כמוה.
לסיכום:
אם ברצונכם לקרוא ספרות חזקה ומעולה שנכתבה על ידי אנשים דתיים, פנו לש"י עגנון, לכותבים הגאוניים של התלמוד, ולמורה ורבה של נועה ירון, "רבנו" , רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן היה גאון ספרותי, שסיפוריו נקראים כאילו נכתבו היום, ויהיו רלבנטים תמיד. לרבי נחמן (כפי שהוא מצטייר מכתביו) היה אומץ אמיתי, אומץ ללכת עד הסוף עם האמת הפרועה שלו. ורבי נחמן, אני חושב, היה מתבייש בספר שכתבה נועה ירון.
[לקריאה נוספת, מישהו דתי, אבל אינטיליגנטי:-): http://www.notes.co.il/gilad/33797.asp]
