פעם ראשונה שהפסקתי לקרוא ספר באמצעיתו. ליתר דיוק בשליש הראשון שלו.
הרקע לספר מענין, מקארתי מנסה להוכיח כי:
-כל המערבונים הם שטות גמורה.
מרבית המשתתפים ב "כיבוש המערב", הם אספסוף שנגרר לתהליך הקזת דם מרעב וחוסר ברירה.בלי מניע נאצל או חוש צדק מפותח נוסח ג'והן ויין.
- כי המיתות והרציחות פוגעות בכולם, אף אחד לא מתחמק.
לאחר ההפסקה בקריאה המתודית ריפרפתי בספר וגיליתי בסיומו מין ניסיון לעשות "צדק".
הפסקתי את הקריאה משתי סיבות:
- התיאורים של מוות, רעב, גופות ואכזריות שאינה מובנת, הם פלסטיים צבועים באדום של דם ורעים.
במקביל התיאור של הטבע ( שקיעה, זריחה) מתוארים בצורה זהה.
- הסיבה השניה היא התרגום. לעיתים קרובות הוא נמלץ כתוב בסיגנון מישנאי/ תנ"כי. לא ברור לי למה.
לא קראתי את המקור כך שלא ידעתי למה התרגום נראה כך.לדוגמה:
(ע 48 ) "הם המשיכו לרכוב והשמש במזרח סמקה במשיכות אור חיוורות ואחר בקילוח צבע עמוק יותר כמו דם זב בבתרונות פתאום ומתלקח על פני המישור, ובמקום שהתנקזה הארץ מעלה אל תוך השמיים בקצה הבריאה התנשאה כיפת השמש מן האין כמו ראש פאלוס אדום ענקי עד שהבהירה את השפה הבלתי נראית וכרעה מאחוריהם שפופה וחורשת רע.
צללי האבנים הקטנות ביותר נמתחו כמו קווי עיפרון על החול וצורות האנשים והבהמות התקדמו לפניהם מואורכות כמו גדילים הנשלחים מן הלילה שמתוכו רכבו כמחושים שלוחים להיאחז בחשיכה שעוד תבוא".
לא שיניתי כלום.
ועכשיו שאלות בהבנת הניקרא:
- האם מתואר כאן יום או לילה?
- אנא תארו את השמש בקטע זה.?
- מה קורה לה בלילה?
תאמינו לי התיאורים האלו לא משתפרים בהמשך.

בקצרה: אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בזמננו. למי שלא מכיר את חנוך לוין, אין ספר טוב יותר להיכרות איתו. ולמי שמכיר רק את המערכונים של "מה אכפת לציפור", אבל לא אוהב לקרוא מחזות - זאת ההזדמנות להכיר קצת "חנוך לוין למתקדמים". כמעט כל הסיפורונים וההגיגים שבספר הם יהלומים מלוטשים של הומור שחור ושל כאב מזוקק, וכמעט שאין בו שום נפילות. אילו הספר הזה לא נכתב בעברית בתל-אביב, אלא בגרמנית בווינה, אין ספק שהוא כבר היה זוכה בכל פרס אפשרי.
ספר לשוב ולקרוא בו, פעם אחר פעם אחר פעם.