נותר לי להצטרף לכל שאר חוות הדעת שנכתבו כאן. ספרון מקסים, מורכב מקטעים קצרים למדי (כל אחד כבן עמוד), פיוטיים, ציוריים ועם זאת לא מתמרחים. כאלה שמצליחים ללכוד רגעים של קסם ויופי בנפולי קשת היום. בין הקטעים מתגלגל גם סיפורו של גיבור הספר, נער מתבגר, אהבתו לנערה גדולה ממנו ומנוסה (שלא ברצונה) ברזי המין, חברותו עם סנדלר יהודי גבן שחולם להצמיח כנפיים ולעוף לירושלים וכל זה בצל מחלתה של אמו ושקיעתו של אביו הסוור בצערו. גם הלכלוך, הגסות שיש בעולם המבוגרים והעליבות שיש בחיי העוני מתוארים באופן תמים. כשקראתי בספר (קריאה שארכה כמה שעות בלבד, למרות שאפשר לקרוא קצת בכל פעם ולתת לקטעים \"לשקוע\") הרגשתי שאני רואה מולי פסיפס של תמונות מאותה עיר שבה מעולם לא ביקרתי. אפשר לקחת כל קטע ולצייר אותו, ואפילו להריח ולטעום את הריחות ואת הטעמים של נפולי. הדבר היחידי שעליו הצטערתי היה שאיני יכולה לקרוא את הספר בשפת המקור. איטלקית היא השפה היפה ביותר בעולם לטעמי ואין ספק שהמנגינה של המילים יכולה היתה להעשיר את החוויה הקסומה שיוצר הספר עוד יותר. פה ושם השלמתי מילים שידעתי וכך למשל יכולתי לדמיין את מריה עונה לנער ששואל אותה מה פשר הריח שלה: \"זה בושם צרפתי\" והוא מתאר איך היא מגלגלת את הר\' שבמלה \"צרפתי\" בלשונה: \"perfumo frrrrrancese\".

ולסיום - אני דוקא אהבתי את הפרשנות של מנחם פרי שהופיעה בסוף הספר. זה נכון שכייף לקרוא את הספר מבעד לעיניים התמימות של הילד, אבל בסופה של קריאה אני תמיד אוהבת לפרשן ולהבין יותר לעומק למה התכוון המחבר. כך שפקיחת העיניים היתה מבחינתי אמצעי נוסף להעמקת ההבנה של הטקסט ולא קלקלה לי את החוויה ו/או את הרושם שנותר בי בסיומה.

דווקא הרעיון לא רע - חיפוש אחר נעדרת במרחבי העולם הבא, רצף מיתות תמוה שמעלה שאלות על שרירותו של המוות... אולם הביצוע רדוד ביותר.
ניסיון יומרני לשלב מתח, רומנטיקה, פילוסופיה ומדע בדיוני משאיר אותנו בלי כלום בעצם.
שפה תיאורית מעיקה, משחקי מילים כאילו-מתוחכמים ("גיי-זר" הוא מבנה בשכונה של הומוסקסואלים, קורס ללימודי ריקוד של פלג הגוף התחתון נקרא "עכוז תזזית", נו באמת...), וגימיקים ספרותיים שהזכירו לי שיעורי בית בחיבור בכיתה ו' (למשל: פרק שלם מסופר מנקודת מבטה של תמונה).

לא עשה לי את זה, לא ברור איך שרדתי עד הסוף.

עד גיל מסויים אנחנו חיים לנצח. עד אותו גיל אין לנו ספק שהחיים שלנו - והמראה שלנו - לעולם לא ישתנו. אנחנו רואים רק את עצמנו ואת הדומים לנו. אנחנו לא רואים זקנים. חולי וזיקנה לא שייכים לעולמנו. נערים יכולים לאתר את בן גילם בתוך המון הומה אדם. ראייתם מסננת את כל "המבוגרים" ומעלימה את המיותר. והנעורים מבזבזים בלי הכרה את נכסי הנעורים - את הכושר, הבריאות והיופי. רק כשאתה עובר גיל מסויים אתה מתחיל להבין שהחיים הם בני חלוף. פתאום אתה רואה חולים, תשושים, זקנים. לפעמים אפילו צריך להיות בקרבתם ומבין שככה גם החיים שלך יסתיימו.

הספר הזה כל כך אמריקאי. לאו דווקא בגלל המוסיקה, שמְתָאָרֶכֶת אותו וגם הופכת אותו ל"מגניב". הוא אמריקאי בגלל כל המסביב: כל ההתנהלות התזזיתית, הצורך הנואש להישאר צעיר ומעודכן, הרדיפה חסרת התוחלת אחרי הצעירים ועולמם התרבותי, ההבנה שאי אפשר לחיות אם אתה לא צעיר ומגניב. החשש מפני ה"לוזריות" ואי הגשמת החלום האמריקאי. הרדיפה חסרת הנשימה אחרי העולם התרבותי והגופני של צעירים, אחרי זכרונותיהם וחייהם.

בגלל הביקורת המצויינת של אלון הישגתי וקראתי את הספר (תודה!). אבל את הביקורת שלו אהבתי יותר מאשר את הספר. בתחילה ממש נשאבתי. הוא הצליח להפתיע ולרתק אותי במבנה חדש שלא היכרתי - מבנה שאינו כרונולוגי, והדמויות שלו אינן במרכז, כל דמות מוארת ממספר זוויות בתקופות שונות ולפעמים היא ראשית, לפעמים היא שולית או סתם זיכרון לא ממוקד. זה היה מרתק ושונה אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שהסופרת מאד התאמצה לכתוב ספר "מיוחד" ו"שונה". והתחלתי להרגיש שהיא עושה מניפולציה. גם איכות האפיזודות מהן בנוי הספר היתה לא אחידה ברמתה. חלקן היו נפלאות וחלקן משמימות.

הכתיבה נהדרת לפעמים. היצירתיות מרשימה לפעמים. אבל בסופו של ספר נשארתי בהרגשה תפלה. לא מספיק, לדעתי, לעשות פירוטכניקה, לנפץ את ההקשרים הרגילים ואפילו לנבא את העתיד (נבואה חסרת שאר רוח ולא מפתיעה, כך הרגשתי...) אבל מסתבר שזה כן הספיק לועדת פרס פוליצר. שיהיה.