“הספר "תש"ח - 70 סיפורים ופרשיות" מאת ד"ר מרדכי נאור (הוצאת מודן, 2018) נכתב ממקום טוב. 70 שנה חלפו מאז מלחמת העצמאות ועיקר הבולטים שבמחולליה ומנהיגיה כבר לא אתנו. נאור, לשעבר מפקד גלי צה“ל בשנים 1978-1974, מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב וראש החוג ללימודי ארץ–ישראל במכללה האקדמית בית ברל, מנסה בספרו, להאיר פינות שונות במלחמה, אירועים, אישים, מקומות וסמלים שנשכחו מדעת הקהל שאינה זוכרת את המערכה ההיא.
מנגד, הפרקים בספר הם כללייים מאוד וקשה ללמוד מהם על המבצעים, הלחימה או האנשים שעשו היסטוריה ב-1948. כך למשל הפרק על יגאל אלון, שהיה, כהגדרת נאור, "המצביא הבולט ביותר בקרבות מלחמת העצמאות" (עמוד 235). אלון, יליד מסחה ובוגר כדורי, "מפקד הפלוגה הראשונה של הפלמ"ח" (עמוד 235), אותה הוביל במלחמת העולם השנייה בלבנון, היה פנומן.מפקד שכל הכשרתו היה כנוטר ובפלוגות השדה (פו"ש), היה למפקד הפלמ"ח כולו. "כמעט בכל הקרבות שעליהם פיקד חיפש אלון דרכי עקיפין ותחבולות כדי להפתיע את האויב. כך היה בקרב מלכייה השני בגליל העליון, כשהכוח הישראלי הגיע לזירת הלחימה דרך השטח הלבנוני. הלבנונים היו בטוחים שצבאם הוא העובר דרך כפריהם והריעו לישראלים" (עמוד 236). עיקר תהילתו של אלון היא על הפיקוד על הפלמ"ח וכמובן על המערכות "דני", "יואב" ו"חורב". אין להן כמעט זכר בספר או בפרק.
הפרק על משה דיין מעט יותר מפורט. שם מספר נאור כי בן-גוריון הציע למשה דיין, שמונה למפקד גדוד הפשיטה 89 בחטיבה 8 המשוריינת של יצחק שדה, מינוי כמח"ט עציוני. דיין, בצעד חריג, סירב. "אמרתי לבן-גוריון שרק לפני זמן קצר נתמניתי למפקד הגדוד.עדיין לא נלחמתי, ובשום פנים איני רוצה להיפרד מן הגדוד ומתפקידי, מפקד גדוד קומנדו הנלחם פיזית בראש אנשיו" (עמוד 244). במהלך מבצע "דני, בלט הגדוד בפיקודו בקרב על לוד. הגדוד פרץ לעיר בג'יפים וזחל"מים, כשדיין התמקם סמוך לכוח המוביל, מעשה חריג נוסף באותם ימים כשמרבית המג"דים פיקדו על כוחותיהם מאחור. "ההפתעה של מגיני לוד הייתה עצומה. כוחות גדוד 89 ממש שטפו אותם, ירו לכל עבר, הגיעו עד רמלה. בכל מקום שהייתה להם התנגדות, הם השיבו באש עזה" (עמוד 244). אף שהגדוד ספק אבדות רבות, תשעה הרוגים ו-17 פצועים, "נחשב הקרב להצלחה גדולה ולכזה שמוטט את האויב. שמו של המג"ד משה דיין החל להתפשט בצבא ומחוצה לו" (עמוד 244). מנגד, דיין עלה לגדולה לא פחות בשל אומץ לבו כמו בשל נאמנותו לבן-גוריון, שהתנכר לאלון בשל שיוכו למפ"ם.
כאמור, הספר כללי מאוד, לא יורד לפרטים וחוטא למטרה שלשמה נכתב. מוטב היה לכתבו על פחות ערכים ואת אלה שכן יכללו לתאר בפרוטרוט.”
