הסופרת התקשתה למצוא מו"ל שיוציא את ספרה לאור. הפיתרון שמצאה - שם עט של גבר. כי "לא מתקבל על הדעת" שאשה תהיה חתומה על ספר חסר כל עדינות ועם תאורי אלימות בוטים כאלה. הספר יצא לדרכו, מתקבל ע"י חלק מקוראיו באופן צונן עד מקפיא (חלק מהגישה הזו תוכלו לראות גם עכשיו אם תעיינו בביקורות על הספר). הסופרת הלכה לעולמה ב1848, שנה לאחר שיצא לאור. לקח זמן עד שחלק מקוראיו של הספר התחילו להבין שהוא אינו "ספרות קלוקלת" אלא הדבר האמיתי. לקח עוד זמן ובמירוץ בינו לבין ספרה של שארלוט - ג'יין אייר - התחילו להראות סימני שיוויון ואף מהפך.

הסיפור מוכר לכולם - ילד שנאסף ברחובות ואומץ ע"י בעל אחוזה כפרי, זוכה להתייחסות מחפירה עד מתעללת מכל סביבתו, למעט הבת הצעירה קתי. שני הילדים גדלים לאהוב בעוצמה, אך הנערה בוחרת להינשא לאדם מכובד, והתוצאה - אסון לכולם.
אף אחת מהדמויות בספר אינה חביבה: הסופרת מצליפה בזעם בכל ברואיה: היתקליף הוא אכזר, שהצורך שלו בנקמה אינו פוסח על איש ממעליביו בעבר, קתי היא נרקיסיסטית מפונקת גחמנית ומרוכזת בעצמה. הינדלי מתאכזר לחלשים, חלש אופי, שמאשים את כולם פרט לעצמו בנפילתו. אדגר לינטון זוכה לבוזה של הסופרת בגלל עדינותו היתרה - רכרוכיות בלתי גברית. הסערה שברונטה גורמת כשהיא משסה את דמויותיה אחת בשנייה יוצרת סיפור מעניין להפליא ודמויות בנויות היטב ולמרות הטרוף - אמינות.

ברונטה אחת מחמשת ילדיו של כומר במחוז יורקשייר הכפרי, כתבה ספר שהצליח לאבחן דמויות בעלות מניעים פסיכולוגיים רבי עוצמה, הרבה לפני שפרויד החל לנסח את משנתו. אי אפשר להחליט מי "טוב" ומי "רע" בסיפור והגיבורה הראשית היא האהבה - קשה ומרה, ללא נחמה או מימוש. לא פלא שהספר הוגדר כאחד מסיפורי האהבה הגדולים של כל הזמנים. התרגום הזה - של אהרן אמיר - קולח וקל לקריאה. לדעתי הספר מעניין, ממוקד, מספר סיפור מורכב, וכדאי להתגבר על האנאכרוניזם הקל כדי לגלות סיפור שהטרוף והאובססיה הם חלק מאנושיותו.

*