העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה שמעריכים את הנסיך הקטן ואלה שלא.
המתזל מזלי ואני מאלה שכן.

מידי פעם כשמגיע הקיץ אני הולכת עם גופיה לבית הספר. ובכל כיתה חדשה כשאני מסתובבת ללוח נשמעים רחשים של התלמידים: "וואו, למורה יש קעקוע", "מה זה הדבר שמצויר לה שם", "מעניין מה זה" וכן הלאה. מידי פעם תלמיד אוזר אומץ ושואל למה עשיתי קעקוע של הנסיך הקטן [תתפלאו,אבל גם בדור הפייסבוק יש מספר מצומצם של תלמידים שמזהים]. ואני תמיד עונה "כי זה הספר שאני הכי אוהבת". ותוך כדי התשובה אני מקווה שלפחות כמה תלמידים סקרנים ילכו לספריה וישאילו את הספר. למה? כי הוא נקרא שונה בכל גיל שקוראים אותו, כי כבר בגיל 13 הבנתי שזה המסר שאני לוקחת איתי לכל החיים, כי בכל אחד מאיתנו יש משהו מכל אחת מהדמויות, ובעיקר- כי התמימות שהנסיך מציג היא זאת שלא תרצו לאבד כל חייכם.

מכירים את זה, שאתם קוראים ספר, שהוא פשוט מעולה ומאכזב באותו זמן?
כי זה בדיוק מה שהיה פה.

סוזן קולינס מסיימת את הטרילוגיה המותחת והמרתקת בספר שלישי ואחרון, מדכא ומציאותי.
סוזן קולינס קוטפת את הגיבורים האהובים עלינו בזה אחר זה, חושפת את הסודות, מאפשרת לאלו שנותרו חיים להשתגע. היא נותנת לנו לטעום; טעימה קטנה ממלוא האכזריות בעולם שיצרה. ואז היא מסיימת.

לא, הוא לא יוצא מהראש. שום דבר לא נפתר.אני חייבת עוד מידע, אני רוצה לדעת מה קורה עם כל מי שאהבתי. אני מרגישה כאילו יש מעט מדי פרטים, הסיום מבלבל, אני מאוכזבת. אני רוצה עוד.

אבל כנראה שמשחקי הרעב נגמרו.