הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העניבה בכיס, כדי שלא ידעו שאני בכיתה ו' ולא ב-ד'.
גם בחטיבת ביניים לא היו לי חיים קלים. הייתי צריכה רצון ברזל כדי לא לפרוץ בבכי בכל פעם שבהו בי בתמיהה או בגיחוך, לבלוע רוק בשקט ולהמשיך ללכת, או לא להתקפל לתוך עצמי כשעליתי על קצות האצבעות בקפיטריה כדי שלא ישימו לב שכולם גבוהים ממני לפחות בראש (ומוודאת תוך כדי שאף אחד לא מבחין שאני עומדת שם על פוינט).
אני באמת יכולה להגיד שבכיתה ז' הייתי הילדה הכי נמוכה בבית הספר, אולי גם ב-ח'.
לא, אני לא גמדה, פשוט זכיתי בהגרלת הלוטו בגנים של משפחה 100% נמוכים.
Well, I don't want no short people"
Don't want no short people
Don't want no short people
`Round here"
אוגוסט פולמן הוא ילד שסובל מעיוות נדיר בפנים. עכשיו בכיתה ה' הוא צריך להיכנס למסגרת בית ספר (אחרי לימודי בית כל חייו), ואין ספק שזה לא פשוט למישהו עם עיניים בלחיים, פה של צב, וגומות במקום אוזניים.
אוגוסט הוא ילד רגיל; אנושי. הוא פשוט לא ממש נראה ככה, ואנשים לא מסוגלים להבין את זה.
הוא הולך ברחוב ואנשים מסתכלים עליו ומסתלקים, ילדים בוהים בו וצורחים. ועכשיו הוא צריך להשתלב בכיתה חדשה, עם ילדים חדשים, שלא יאמן כמה אכזריים הם יכולים להיות.
בכל זאת, אמנם הפנים של אוגוסט מעוותות- אבל הלב שלו יציב וחזק יותר משל כל אחד אחר. הוא אוהב, ושונא. הוא עומד בהכל בגבורה, אבל גם בוכה.
זה לא פשוט, להיות שונה, מי כמוני יודעת. זה מתסכל, מתיש. מביך. אבל זה גם מחשל אותך. זה נותן לך כוח שאין באחרים.
וזה לא באמת משנה, אם אתה נראה אחרת. אנשים עדיין יאהבו אותך. אנשים מסוגלים לראות מעבר, כמה שזה מפתיע. אומרים שיש בעולם שלנו כל כך הרבה רוע- אבל יש גם כל כך הרבה טוב. ומה היינו עושים בלי הרוע? איך היינו מעריכים את הטוב? איך היינו מבינים שמישהו עושה לנו גם דברים טובים שם למעלה?
"כמו למשל באמצעות הורים שאוהבים אותך בצורה עיוורת. ואחות גדולה שנתקפת רגשי אשם בגלל שהתייחסה אליך בצורה אנושית. וילד קטן עם קול מחוספס שהחברים שלו נטשו אותו בגללך. ואפילו נערה ורודת שיער שנושאת את התמונה שלך בארנק. אולי הכל מזל, אבל בסוף היקום עושה את האיזונים הנחוצים. היקום דואג לכל הציפורים שלו."
אוגוסט עושה מעבר מאוד גדול- הוא מגיע אל הכיתה דחוי, ובמלוא מובן המילה. צורחים למראהו, פוחדים לגעת בו. מדברים עליו מאחורי הגב. אבל אוגוסט אמיץ, והוא גם טוב לב. ובסופו של דבר זה מגיע אל אנשים.
אני לא חזקה כמו אוגוסט- אני נרתעת באזכור הקל ביותר של גובה, ורוצה לברוח עם כל היערה. אבל גם אני מתחשלת. בסופו של דבר, כולנו מתחזקים בגלל משהו. אם זה עיוות בפרצוף, גובה, משקל. כולנו יכולים להתחבר אל אוגוסט, ואני הייתי שואפת להגיע למצב כמו שלו- בית הספר קיבל אותו בזרועות פתוחות, הוא הוכיח להם שפרצוף של מפלצת לא אומר הכול.
"הגדול מכולם הוא זה אשר מרומם את מרב הלבבות באמצעות כוח המשיכה של לבו שלו".
ספר נפלא, מחמם, מעורר הזדהות ואהבה. כי בסופו של דבר-
כולנו פלא.
