לסופרים וכותבים רבים יש מדי פעם מחלה אנושה הנקראת "מחסום כתיבה". יושבים מול הדף הלבן או מול המסך הריק, ושום מילה לא יוצאת. ואם יוצא משהו - הרי שהוא עילג, ורבות המחיקות על הכתיבות. מתסכל משהו. למעשה מתסכל מאוד. יש גם עצות שונות ומשונות להתמודדות, ולא אכנס אליהן כאן. כי אני לקיתי במחלה אחרת, מחלה של קוראים, ונראה לי שצריך לקרוא לה "מחסום קריאה". ככה זה. לא מצליחה לקרוא. לוקחת ספרים מהספריה, ולא מתחילה. או מתחילה, ונוטשת באמצע הדרך. לא כי גרוע. סתם, כי אין שום חשק לעבור את הדף הבא.
מה עושים במחסום קריאה? אני מניחה שלא הרבה. לא קוראים. כלומר, קוראים, אבל לא ספרים, ומחכים לגל העכור שיחלוף. בינתיים אפשר לקרוא עיתונים למשל. וזה מה שעשיתי. בעיתון שקראתי התפרסמה סקירה מלאה על הספר "אשמת הכוכבים". סקירה, ולא המלצת קריאה. זה אומר שנכללו בה פרטי עלילה, אלה המכונים בפי העם "ספויילרים" ומגונים תכלית הגינוי. וכך הגעתי לקרוא את הספר, כשאני כבר יודעת את פרטי העלילה העיקריים. ואולי זה מה שפתח את צ'אקרות הקריאה שלי, וקראתי אותו עד הסוף.
גם בסקירה הזאת יופיעו פרטים מהעלילה, ואם מי שזה מפריע לו הסליחה מראש. אין דרך להסביר במה הספר הזה שונה מספרים אחרים העוסקים באנשים חולים ובמחלות, בלי לחשוף פרטים. אז אפשר עכשיו להפסיק לקרוא את הסקירה שלי ולעבור לסקירות הבאות, כי הנה הספויילר הראשון: בסוף כולם מתים. טוב, אני יודעת שלמעשה לא גיליתי כלום באמירה הזאת, כי זאת אמת הכרוכה בעצם חיינו בעולם הזה. כולנו בני תמותה. כולם מתים בסוף. אלא שעיתוי ה"סוף" הוא המשנה, ואינו דומה אדם ההולך לעולמו בגיל 95 כשהוא שבע ימים ושנים, לילד בן 19 שנהרג בתאונת דרכים.
הייזל גיבורת הספר, וגם זה ספויילר בקטנה בלבד, הולכת למות. זה נאמר לנו כבר בתחילת הקריאה. היא חיה כרגע, על זמן שאול, בזכות תרופת פלא כלשהי שמאריכה את חייה. אבל היא יודעת, והוריה יודעים, ואנחנו הקוראים יודעים, שיש כאן מתווה יחיד אפשרי לעלילה. הייזל בת 16 עכשיו. הסיכויים שתגיע לגיל עשרים קלושים. שמה השני, גרייס (חסד) הוא אירוני ביותר, ונשמע כואב בעיקר כשהוא בא מפי החבר שלה. שכן הייזל, באופן חסר סיכוי לחלוטין, מעזה להתאהב. ובמפתיע, עם מכונת ההנשמה הצמודה לה, המראה החולני, הדיכאון הגדול, והציניות העוקצת, מתאהבים בה בחזרה. והספר הזה הוא סיפור אהבה של אנשים צעירים בצל המוות.
