Uנופר•לפני 14 שניםבהחלטפשוט ניתחת פה את כל הדברים שהפריעו לי בספר, וחשבתי לכתוב עליו ביקורת - אבל עכשיו אני לא מרגישה צורך. בהחלט ספר מרתק, קראתי אותו ואת המשכו ביומיים וחצי (באמת), והם נשארים איתי בכל רגע, א-ב-ל... היה אבל. והוא בדיוק מה שהגדרת :)על הביקורת של 999 על משחקי הרעב מאת סוזן קולינס
קורנליוס•לפני 14 שניםביקורת לא רעה בכלל :)אני גם דיי מבין על מה את מדברת, גם אני הרגשתי ככה בעת קריאת הספר.על הביקורת של נופר על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
עידומיק•לפני 14 שניםגם אניהרגשתי שהספר ממש לא מדבר אלי, סתם מעיק ומייגע.על הביקורת של נופר על על העיוורון מאת ז'וזה סאראמאגו
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגוהביקורת הראשונה שאני כותבת פה, אבל על הספר הזה הרגשתי צורך - בניגוד להרבה דעות טובות ושבחים שקראתי על הספר, אני לא מצאתי אותו כ"כ 'נפלא' או 'מעורר מחשבה' וכו'. אז כן, בהתחלה הוא היה מעניין, נמשכתי להמשיך לקרוא, הכתיבה הייתה משונה אבל מתאימה בהחלט לאווירה והדעה שלי עליו הייתה טובה. אבל מה? אחרי מעט מאד זמן אפשר להגיד ש"הבנתי את הרעיון". התיאורים הפכו יותר ויותר מפורטים מדי וגרוטסקיים, האווירה נהפכה קטסטרופלית בצורה לא חיובית בכלל, היה קשה לעקוב אחרי העלילה, ובסה"כ - הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא, רק כדי להגיע לסוף. וכשהגעתי לסוף? מאכזב. אני לא אפרט כדי לא להרוס למי שלא קרא, אבל אני הרגשתי שזה היה סוף מאולץ, שכאילו פטר את על העלילה ואת כל הבעיות בכלום (וכן, אני מתכוונת פטר, ולא פתר :)) ומבחינת מסר? גם בגזרה הזו הרגשתי שהספר לוקה בחסר. נכון, הוא כביכול שם מראה מולנו כחברה, והעביר ביקורת קשה על החברה, אבל אני הרגשתי שגם זה לא היה אמיתי, ולא התחברתי להרבה מאד מהדברים שכביכול קורים או היו קורים בסיטואציה כזאת. עם כל הבעיות שלנו, אני לא רואה את הרוב הגדול של האנשים מתנהגים בצורות כאלו. לסיכום, לדעתי - לא שווה קריאה. אולי רק אם אתם ממש מרגישים צורך להבין על מה מדובר.
על העיוורוןז'וזה סאראמאגו0צר לי, אבל ספר גרוע! אני לא נהנתי מהספר כלל! את העקרון הבנתי אחרי מספר עמודים לא גדול וכיוון שהפצירו בי לקרוא ולסיים כי הוא "מצויין", המשכתי עד הסוף בסבל. רעיון נחמד, ארוך מידי ומייגע עד יסורים. לסיכום, לא! גם אם אין לכם מה לעשות...
על העיוורוןז'וזה סאראמאגו0אחרי הרבה שנים שאמרתי לעצמי "אתה חייב לקרא את הספר הזה" - הוצאתי את הספר מהספריה, וקראתי אותו. הסיפור - חזק מאוד. לא משאיר אותך אדיש. גם צורת הכתיבה, ללא שמות פרטיים, ללא מרכאות ציטוט, כמעט ללא הפרדה בין קטעים או פרקים - יוצרת אצל הקורא תחושות של הישרדות ודוחפת אותו לפתוח את הראש ולנסות להבין שיש פה משהו מעבר. אבל כאן נתקעתי. בקטנותי (או שלא) לא הצלחתי לדלות ממעמקי העלילה ו/או צורת הכתיבה איזשהי אמירה, תובנה, אפילו לא מוסר השכל, שבשבילו היה שווה לקרוא סצינות אונס ברוטליות מפורטות לפרטי פרטים, או שאר התיאורים המזוויעים רק קצת פחות שבספר. כלומר - הציפצוף באזניים שנשאר אחרי שסוגרים את הספר, הזעם, העצב, כולם חזקים ונשארים הרבה אחרי סיום הקריאה, אבל כשהם שוככים - קשה להבין מה בעצם הם השאירו, אם בכלל. מה היה הטעם להמציא את העיוורון הלבן הספציפי הזה שמדבק במחי מבט? מה כל כך מיוחד דווקא בו? מבקרים טוענים שהספר הזה הוא מראה של החברה האנושית במלא מערומיה. הבעיה שלי עם קביעה כזאת היא חוסר ההזדהות שלי עם כל כך הרבה בחירות והחלטות של הרבה מאוד דמויות בספר, עד כדי כך שכשאני שומע את הקביעה הזאת - אני אומר: "טוב... אם אתה אומר. אצלי זה שונה" כלומר - קשה לי להחיל את הבחירות האלו עלי ועל האנשים שאני מכיר, ועל אנושיות בכלל. אני לא אדם מאוד אופטימי, אבל סאראמאגו קצת איבד את הדרך. כשאני מנסה לתפוס את תמצית הספר ולנסח אותה - המחשבות שקופצות לי הן: את מי הסופר הזה כל כך שונא? וגם: עיוורים באמת יכולים להקים ארגון פשע?