אין לי מזל בזמן האחרון עם ספרי מתח. כל מה שאני לוקחת ליד משעמם אותי נוראות. אז נכון שהספר לא היה צפוי, ולא ידעתי מההתחלה מי הרוצח ואיך ולמה זה קרה, אבל בכל זאת השתעממתי ונגעלתי חליפות מהספר. בלש פרטי אמריקאי שחי בתאילנד, נשכר לגלות איך ומדוע נרצח בחור בריטי צעיר. במהלך החקירה שלו הקורא נחשף לעליבות ולגועל של בנגקוק, לשוק הבשר המזעזע שמתנהל שם בלילות, למשכנות העוני ולחיי ההומלסים והזונות. הייתי בבנגקוק לפני אי אילו שנים, ואפילו הייתי ב"פטפונג"- אזור בבנגקוק שמרוכזים בו מועדוני לילה המציעים מופעי סקס חי על הבמה (ולא- לא נכנסתי לראות- הייתי עסוקה בלחפש שעון מזויף לאימא שלי), ראיתי את ה"ליידי בויז" ואת כל הזונות אבל לא היה לי מושג מה מתרחש שם בפנים- וטוב שכך- איזה גועל. בשלב מסוים התעלומה כבר לא מעניינת והעניין בקריאה נהפך מסיפור מתח למסע אנתרופולוגי לתרבות הלילה של תאילנד.
לא יודעת- קראתי עד הסוף, לא יכולה להגיד שנהניתי, ולא ממש יכולה להמליץ על הספר.בואו נגיד שהוא לא ישאר אצלי בספרייה.

אין הרבה מה לכתוב על הספר. מעט מיושן ברעיונותיו ובכתיבתו. אחד הדברים שמאד הפריעו לי זו רמת התרגום הנמוכה ושגיאות הגהה מרובות. כמו רומן רומנטי שלא השקיעו בו יותר מדי. ספר מאד פשוט, נהנתי לקרוא אותו כמו שאני נהנית לקרוא את עיתון לאישה.... משהו הכי בסיסי, פשוט, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ובכל זאת מהנה בגלל פשוטותו והעדר הצורך להתעמק ולחשוב.
זה מעין ספר מתח על רצח ונסיון הפענוח שלו. כמו עוד פרק בסדרה חוק וסדר שנמרח על פני ספר שלם. זה הכל.

****


לא יודע למה אני מרגיש נבוך מעט מהעובדה שטום קלנסי הוא מראשי "רשימת הסופרים" שלי בסימניה, ולא ג'ורג' סימנון או ג'ורג' פרק או המינגוויי. בכלל, שלושת המובילים שלי הם סופרי מתח כאלה, לא כבוד גדול, מה שאולי מעמיד את כל הטעם הספרותי שלי תחת סימן שאלה מטריד. מה שלי מוזר עוד יותר הוא שבמקום הרביעי יש לי את גרוסמן, שאותו אני לא אוהב לקרוא בכלל, אבל הוא מעניק לרשימה נופך אנין יותר, אולי. שלא לדבר על מורקמי במקום החמישי שנותן לי איזה פאנצ' מטאפיסי, אינטלקטואלי ורב תרבותי. טוב, העיקר שלא רם אורן (סליחה, קליש).

יאללה, נחזור לקלנסי. מעבר לזה שהוא מיליטריסט מסריח, רפובליקני ימני עד אחרונת עצמותיו, ופטריוט אמריקאי גאה, אני חושב שהוא גם סופר בכלל לא רע. עוד לפני שמישהו האמין שיכול להיות מצב שבו טרוריסט מטיס מטוס לתוך בניין, טום קלנסי כתב ספר חצי-נבואי על העניין הזה בדיוק. אפשר לנסות לזלזל בסוג כזה של ספרות, אבל בעיניי, מי שמצליח לתפוס אותי לקריאה של ספרים של שמונה מאות או אלף עמודים בלי שאשתעמם כמעט בכלל, ראוי בהחלט לריספקט. קלנסי מומחה ביצירה של עלילות פעולה ללא גיבורים בעלי כוחות-על או כמעט-על. גיבוריו הם אנשים בשר ודם ובדרך כלל משועבדים למנגנון ביורוקרטי וקר, והיתרון הגדול שלהם הוא יכולת חשיבה "מחוץ לקופסה" - לא רק באופן מלחמתי או צבאי, אלא גם כלכלי וחברתי.

"חי או מת" הוא ספר טוב. למרות הנטייה של קלנסי לפרט את יכולותיו הטכניות של טנק ה"אייברמס" על פני חמישה עמודים, או להיכנס לנבכי תתי המבנה של צוללות גרעיניות (מה שהוא עשה לא פעם ולא פעמיים ב"המרדף אחרי אוקטובר האדום" למשל) - הפעם הוא לא עושה זאת בכלל. העלילה מגוללת את עצמה בפשטות ותוך שמירה על מתח קבוע, ולמרות התיסכול המובנה מעבודת מודיעין שמטבעה היא איטית ודורשת סבלנות רבה. ג'ק ראיין הוא ג'ק ראיין (או אולי רצוי לומר "הריסון פורד") - חכם, עקשן, ואמיץ. בספר הזה נוספה והתגבשה גם דמותו של בנו, ג'ק ראיין ג'וניור (ג'ייק גילנהול?) שהוא, לעומת זאת, חכם, עקשן ואמיץ. אח, כמה טוב שיש איך להמשיך את הסדרה.