"נכון שהוא חתיך?"
ישבתי על המיטה בחדר של בת הדוד שלי. היא ישבה על השטיח, ועיינה במעריב לנוער.
"מה? מי?"
לדמות בתמונה היה ז'קט נוצץ, שרשרת זהב שכתוב עליה NORA, ושיער שחור, ארוך ומטופח, ואם הסתכלת היטב יכולת לראות גם איפור על הפנים. במילים אחרות, בכלל לא הייתי בטוחה שמי שמופיע בתמונה זה "הוא". אל ה"חתיך" לא הגעתי בכלל. לא שזה הפריע לבת הדוד שלי.היא הפכה את הדף.
"תראי איך הוא יושב כאן, איזו פוזה מגניבה"
היא המשיכה להשתפך ולהעריץ בקול רם את תכונותיו התרומיות של הזמר בתמונה, ואילצה אותי גם להאזין לשירים. טוב, זה לא היה נורא כל כך. אחרי שמתרגלים לצלילים האלקטרוניים, ולקולות הסופרניים של הצמד. את המוזיקה דווקא אהבתי. ההערצה היא זו שנשגבה, ועדיין נשגבת, מבינתי. שלושים שנה עברו, ואני שומעת איך בתי מתווכחת עם מעריצותיו של ג'סטין ביבר, ומבינה שיש דברים שלא עוברים.
הערצה היא הנושא של הספר הזה. בשנת 1974 פטרה, נערה וולשית בת 13, שסובלת ממראה בינוני, מאם יפהפייה ותובענית, ומחוסר ביטחון עצמי, מעריצה את הזמר והשחקן דייוויד קסידי. שנים לאחר מכן, היא כבר נשואה שלא באושר, אם למתבגרת רטננית, ומתמודדת עם קריירה מדשדשת, היא מקבלת הזדמנות לפגוש את אליל נעוריה. הספר לא ממש החליט במה הוא עוסק. כלומר יש עלילה ויש נושא, אבל אין תמה. וכך הוא מתפתל בין קשיים חברתיים של בנות בגיל חטיבת הביניים, יחסי אם-בת מדורדרים, קשיים בחיי נישואים, פרנסות של עיתונאים כושלים, אימהות, חברות, וכמובן תעשיית האלילות המוזיקלית שמקנה כל כך הרבה כסף לחברות התקליטים, וכל כך הרבה שברון לב למעריצות ולאליל כאחד.
בשנת 1974 הייתי בת שנה. לא צפיתי מעולם ב"משפחת פרטרידג'", ולא גדלתי באנגליה. לכן חלק ניכר מקיסמו הנוסטלגי של הספר עבר לי מעל הראש. את תופעת הערצת האלילים בגיל הנעורים מעולם לא הבנתי, ובוודאי לא הייתי חלק ממנה. שאר הספר בעיקר מבולבל, אם כי פה ושם מבליחות פנינים, מה שגרם לי להצליח לסיים את הקריאה. בשורה התחתונה: אל תטרחו. גם אני לא הייתי טורחת לו הספרייה ביישוב שלי לא הייתה בשיפוצים.
