אתם האלוהים. רומן שמתאר למה מה שיכול להידמות לנו כאוטיזם חברתי, הוא בעצם תפיסה מתקדמת ופוריה יותר של מערכות יחסים בין בני אדם. מבחינה עלילתית הספר מאד פשוט. היא מתארת את מה שקורה כשבן אדם שגדל במאדים (עם יצורים מהמאדים) מגיע לכדור הארץ. לא מה שחשבתם. בספר תמצאו מבוכה חברתית (הרבה), דת (יותר), כוחות על (לא מעט), הומור עצמי עלינו בני האדם (במידה הראויה) והמון עירום.

על שני דברים עומד העולם : זיונים ודיבור על זיונים. יכול להיות שזה לא נעים לכולם לשמוע, יכול להיות שזה לא באג'נדה המוסרית של כולם, אבל ככה זה. כמו בחיים, כך בספר. דן בן אמוץ מביא מהגיגיו לגבי כל נושא שבעולם דרך סיפורים אישיים. הרבה מזה סובב מין. הרבה מזה לא קשור למין בכלל. כלומר - החוויות המתוארות בהרבה מהמקרים הן מיניות, אבל הלקח או התובנות שבוערות מתוכן הן כבר עניין של פרשנות. מי שהעניין המוסרי הכבד כותש בו, ומונע ממנו להריח את הפרחים היפים שליד שביל המציאות (כלומר -דתי או שמרן), יראה בספר תועבה שטחית של אדם בלתי מוסרי ורשע. מי שגופו הוא עוד גוש פחמן זמני, ימצא המון הומור והרבה מאד ניסיון חיים ציני. ואפשר גם סתם להנות מכישרון הכתיבה של מי שלא שם זין.

כבר שנים שלא ריעננתי את רשימת חמשת הספרים הטובים. שנים עד לפני זמן קצר שבו התגלגל לידי הספר. כבר ברשימת הפרקים אפשר להבין שמשהו כאן לא רגיל. כל פרק, אורכו כעמוד , מקסימום עמוד וחצי. כל פרק - עיר. הספר מתאר ערים לא אמיתיות שמתאר מרקו פולו בפני החאן. כל עיר והייחוד שלה. כל עיר והמאפיינים שלה. בשפה ציורית מאד, מרקו ממחיש לחאן את השוני העצום שבין הערים. כל עיר דומה ל"מתחם" אנושי או תרבותי אחר. עיר שתלויה מכבלים, עיר שמתחתיה אגם או עיר שמתחדשת מהריסותיה כל שנה. התיאורים המאד פואטיים, לא באים לצייר תמונה פיזית בלבד, אלא להראות ולהצביע על תכונות אנושיות בולטות. הן של יחידים והן של קבוצות. זה ספר פרוזה שכתוב שירה. כל מילה בו מדויקת.

אין עולם שהוא בלתי נגיש כמו עולמם הפנימי של בני אדם אחרים. קחו את זה ותכפילו במאה ואולי תבינו מה הקושי בלהתקרב על עולמו הפנימי של אוטיסט. קראתי את הספר שלוש פעמים. בכל אחת מהן לא המידע או המילים הם מה שתפסו אותי. התחושה והאווירה המוזרה, המרוחקת הזרה היו חזקים בהרבה מכל משפט. אני יכול להשוות את התחושה (ואת התחושה בלבד, הנושא שונה מאד) לזו שקיבלתי כשקראתי את "הזר" של קאמי. אוטוביוגרפיה זו מאפשרת הצצה נדירה לעולמם של קבוצה הולכת וגדלה במדינות המערב - האוטיסטים. דרך סיפור חייה הרגיל מכל בחינה אחרת, דונה וויליאמס מאפשרת לנו לראות מבעד העיניים של אוטיסטית את החוויות היומיומיות ביותר. אמנם היא עצמה מוגדרת כבעלת אוטיזם קל, אבל יש מחשבות שלא תמצאו אצל שום סופר אחר. קחו נשימה עמוקה וצצלו אל תוך העולם האחר.

אין עולם שהוא בלתי נגיש כמו עולמם הפנימי של בני אדם אחרים. קחו את זה ותכפילו במאה ואולי תבינו מה הקושי בלהתקרב על עולמו הפנימי של אוטיסט. קראתי את הספר שלוש פעמים. בכל אחת מהן לא המידע או המילים הם מה שתפסו אותי. התחושה והאווירה המוזרה, המרוחקת הזרה היו חזקים בהרבה מכל משפט. אני יכול להשוות את התחושה (ואת התחושה בלבד, הנושא שונה מאד) לזו שקיבלתי כשקראתי את "הזר" של קאמי. אוטוביוגרפיה זו מאפשרת הצצה נדירה לעולמם של קבוצה הולכת וגדלה במדינות המערב - האוטיסטים. דרך סיפור חייה הרגיל מכל בחינה אחרת, דונה וויליאמס מאפשרת לנו לראות מבעד העיניים של אוטיסטית את החוויות היומיומיות ביותר. אמנם היא עצמה מוגדרת כבעלת אוטיזם קל, אבל יש מחשבות שלא תמצאו אצל שום סופר אחר. קחו נשימה עמוקה וצצלו אל תוך העולם האחר.

כבר שנים שלא ריעננתי את רשימת חמשת הספרים הטובים. שנים עד לפני זמן קצר שבו התגלגל לידי הספר. כבר ברשימת הפרקים אפשר להבין שמשהו כאן לא רגיל. כל פרק, אורכו כעמוד , מקסימום עמוד וחצי. כל פרק - עיר. הספר מתאר ערים לא אמיתיות שמתאר מרקו פולו בפני החאן. כל עיר והייחוד שלה. כל עיר והמאפיינים שלה. בשפה ציורית מאד, מרקו ממחיש לחאן את השוני העצום שבין הערים. כל עיר דומה ל"מתחם" אנושי או תרבותי אחר. עיר שתלויה מכבלים, עיר שמתחתיה אגם או עיר שמתחדשת מהריסותיה כל שנה. התיאורים המאד פואטיים, לא באים לצייר תמונה פיזית בלבד, אלא להראות ולהצביע על תכונות אנושיות בולטות. הן של יחידים והן של קבוצות. זה ספר פרוזה שכתוב שירה. כל מילה בו מדויקת.