אין עולם שהוא בלתי נגיש כמו עולמם הפנימי של בני אדם אחרים. קחו את זה ותכפילו במאה ואולי תבינו מה הקושי בלהתקרב על עולמו הפנימי של אוטיסט.

קראתי את הספר שלוש פעמים. בכל אחת מהן לא המידע או המילים הם מה שתפסו אותי. התחושה והאווירה המוזרה, המרוחקת הזרה היו חזקים בהרבה מכל משפט. אני יכול להשוות את התחושה (ואת התחושה בלבד, הנושא שונה מאד) לזו שקיבלתי כשקראתי את "הזר" של קאמי.

אוטוביוגרפיה זו מאפשרת הצצה נדירה לעולמם של קבוצה הולכת וגדלה במדינות המערב - האוטיסטים. דרך סיפור חייה הרגיל מכל בחינה אחרת, דונה וויליאמס מאפשרת לנו לראות מבעד העיניים של אוטיסטית את החוויות היומיומיות ביותר. אמנם היא עצמה מוגדרת כבעלת אוטיזם קל, אבל יש מחשבות שלא תמצאו אצל שום סופר אחר.

קחו נשימה עמוקה וצצלו אל תוך העולם האחר.

אתם האלוהים.

רומן שמתאר למה מה שיכול להידמות לנו כאוטיזם חברתי, הוא בעצם תפיסה מתקדמת ופוריה יותר של מערכות יחסים בין בני אדם.

מבחינה עלילתית הספר מאד פשוט. היא מתארת את מה שקורה כשבן אדם שגדל במאדים (עם יצורים מהמאדים) מגיע לכדור הארץ. לא מה שחשבתם.

בספר תמצאו מבוכה חברתית (הרבה), דת (יותר), כוחות על (לא מעט), הומור עצמי עלינו בני האדם (במידה הראויה) והמון עירום.

כבר שנים שלא ריעננתי את רשימת חמשת הספרים הטובים. שנים עד לפני זמן קצר שבו התגלגל לידי הספר.

כבר ברשימת הפרקים אפשר להבין שמשהו כאן לא רגיל. כל פרק, אורכו כעמוד , מקסימום עמוד וחצי. כל פרק - עיר.

הספר מתאר ערים לא אמיתיות שמתאר מרקו פולו בפני החאן. כל עיר והייחוד שלה. כל עיר והמאפיינים שלה. בשפה ציורית מאד, מרקו ממחיש לחאן את השוני העצום שבין הערים. כל עיר דומה ל"מתחם" אנושי או תרבותי אחר. עיר שתלויה מכבלים, עיר שמתחתיה אגם או עיר שמתחדשת מהריסותיה כל שנה.

התיאורים המאד פואטיים, לא באים לצייר תמונה פיזית בלבד, אלא להראות ולהצביע על תכונות אנושיות בולטות. הן של יחידים והן של קבוצות.

זה ספר פרוזה שכתוב שירה. כל מילה בו מדויקת.

ספר מקצועי ורחב ביותר.
סדרת מאמרים שערכה נאוה רוזנווסר על הנושא המורכב של הנחיית קבוצות.
המאמרים כתובים בשפה לא פשוטה ואינם מומלצים למי שלא נהנה מקריאת ספרות מקצועית.

לטעמי הדל בנושא זה (קראתי כעשרה ספרים על הנחיית קבוצות) אין טוב ממנו לקבלת הרושם מהתחום. הוא מכניס לעומק הרעיונות ונותן המון חומר למחשבה.