הספר נתגלגל לידי לחלוטין במקרה, מצאתי אותו ביריד ספרים והכריכה קרצה לי. במהרה נסחפתי לעולם אחר, קסום, נוגע ללב, ולא יכולתי לעזוב את הספר עד שסיימתי אותו. העלילה מרגשת, מתוארת בקול עדין ומכשף, שזורה ברגעים של יאוש וכאב, לצד קול אופטימי של תקווה וחלומות, ולא פעם חשבתי לעצמי איך צעד אחד קטן, הנובע מאנוכיות או מחוסר ידיעה, עלול לשנות את כל מהלך ההיסטוריה הפרטית של אדם וסובביו. מצאתי את עצמי נשאבת לתך מחוז קורג היפהפה, רואה בעיני רוחי את ההרים והאדמות העשירות, מריחה את הקפה ושומעת את צלילי הג'ונגל. אין ספק שהסופרת כותבת בסגנון יוצא מן הכלל, המעביר את הקורא ממיטתו או ספתו שלו לעולמן של דמותיותיה, דמויות שלא ניתן אלא לאהוב אותן, לרחם עליהן, או לשנוא אותן בעוז לפי הצורך. ממליצה מאוד על הספר, ההנאה מובטחת לחובבי רומנים תקופתיים ומשפחתיים.

בלילה סיימתי את הקריאה בלב כבד. משכתי אותה עוד ועוד, לא רציתי שהספר ייגמר ולא רציתי להפרד מן הדמויות, ששבו את ליבי ודמיוני גם ברגעים שלא קראתי את הספר. אשכול נבו הוא כותב בחסד, המשפטים שלו יוצאים מן הספר ונכרכים סביב הלב, עד כדי הבאתי לדמעות לפעמים. יש לו כישרון לחלץ מעמקי מוחך את המחשבות הפרטיות והכואבות, ולנסחן בצורה כה יפה, עד כי לפעמים חשבתי לעצמי "אני הייתי צריכה לכתוב את זה קודם". הספר עצמו מרגש, העלילה מעניינת והדמויות אמיתיות עד כאב. ממליצה מאוד לקרוא את הספר.

אל הספר הזה ניגשתי ברגשות מעורבים - ומאותה סיבה. קייט מורטון. קראתי את ה"ערפל המתפוגג" שלה לא מזמן, והתרשמתי מאוד, הספר היה פשוט מופלא בעיניי. מצד אחד מאוד רציתי לקרוא את הגן הנשכח, מתוך תקווה שהוא יהיה דומה ל"ערפל" ויהנה אותי באותה מידה, ומצד שני פחדתי להתאכזב, כי אני לא אוהבת להגיע אל ספרים עם ציפיות כאלה ואחרות. בקצרה - לא התאכזבתי. בכלל. הגן הנשכח הוא ספר טוב לא פחות, ואולי טוב אף יותר, מן הערפל המתפוגג. קייט מורטון הוכיחה את עצמה ככותבת נהדרת, והספר שזור משפטים יפהפיים ומטאפורות עדינות, וכל כולו הוא עונג אחד צרוף. הדמויות צומחות, מתפתחות, עוברות בזמן ומשתלבות זו בזו כמו שריגי ורדים, והעוצמה הרגשית של הספר מסחררת. נהניתי מכל מילה וכל משפט, והצטערתי כשהספר הסתיים. הוא מצד אחד כל כך בוגר, עמוק ומדבר על "בעיות של מבוגרים", ומצד שני הוא החזיר אותי לילדותי, כשהייתי שוכבת מצונפת בשמיכה במיטה, עם אור ממש ממש קטן כדי שלא ישימו לב שאני עדיין ערה כל כך מאוחר, ובולעת ספרים כמו סוד הגן הנעלם והנסיכה הקטנה - שני ספרים שצצו שוב ושוב במוחי בעת הקריאה של הספר הנוכחי. ממליצה בחום לקרוא, מי שאוהב את הז'אנר לא יתאכזב.

אל הספר הזה ניגשתי ברגשות מעורבים - ומאותה סיבה. קייט מורטון. קראתי את ה"ערפל המתפוגג" שלה לא מזמן, והתרשמתי מאוד, הספר היה פשוט מופלא בעיניי. מצד אחד מאוד רציתי לקרוא את הגן הנשכח, מתוך תקווה שהוא יהיה דומה ל"ערפל" ויהנה אותי באותה מידה, ומצד שני פחדתי להתאכזב, כי אני לא אוהבת להגיע אל ספרים עם ציפיות כאלה ואחרות. בקצרה - לא התאכזבתי. בכלל. הגן הנשכח הוא ספר טוב לא פחות, ואולי טוב אף יותר, מן הערפל המתפוגג. קייט מורטון הוכיחה את עצמה ככותבת נהדרת, והספר שזור משפטים יפהפיים ומטאפורות עדינות, וכל כולו הוא עונג אחד צרוף. הדמויות צומחות, מתפתחות, עוברות בזמן ומשתלבות זו בזו כמו שריגי ורדים, והעוצמה הרגשית של הספר מסחררת. נהניתי מכל מילה וכל משפט, והצטערתי כשהספר הסתיים. הוא מצד אחד כל כך בוגר, עמוק ומדבר על "בעיות של מבוגרים", ומצד שני הוא החזיר אותי לילדותי, כשהייתי שוכבת מצונפת בשמיכה במיטה, עם אור ממש ממש קטן כדי שלא ישימו לב שאני עדיין ערה כל כך מאוחר, ובולעת ספרים כמו סוד הגן הנעלם והנסיכה הקטנה - שני ספרים שצצו שוב ושוב במוחי בעת הקריאה של הספר הנוכחי. ממליצה בחום לקרוא, מי שאוהב את הז'אנר לא יתאכזב.

הספר נתגלגל לידי לחלוטין במקרה, מצאתי אותו ביריד ספרים והכריכה קרצה לי. במהרה נסחפתי לעולם אחר, קסום, נוגע ללב, ולא יכולתי לעזוב את הספר עד שסיימתי אותו. העלילה מרגשת, מתוארת בקול עדין ומכשף, שזורה ברגעים של יאוש וכאב, לצד קול אופטימי של תקווה וחלומות, ולא פעם חשבתי לעצמי איך צעד אחד קטן, הנובע מאנוכיות או מחוסר ידיעה, עלול לשנות את כל מהלך ההיסטוריה הפרטית של אדם וסובביו. מצאתי את עצמי נשאבת לתך מחוז קורג היפהפה, רואה בעיני רוחי את ההרים והאדמות העשירות, מריחה את הקפה ושומעת את צלילי הג'ונגל. אין ספק שהסופרת כותבת בסגנון יוצא מן הכלל, המעביר את הקורא ממיטתו או ספתו שלו לעולמן של דמותיותיה, דמויות שלא ניתן אלא לאהוב אותן, לרחם עליהן, או לשנוא אותן בעוז לפי הצורך. ממליצה מאוד על הספר, ההנאה מובטחת לחובבי רומנים תקופתיים ומשפחתיים.

מעטים הספרים שאני מסיימת בדמעות של ממש. אינני יודעת מה מצער אותי יותר - הסוף העצוב, הנוגע ללב, של סיפור אהבה טראגי ואחיות כואבות ואשמה שהיא רגש מוכר, או הידיעה שעליי להיפרד מגרייס ומהאנה ומרובי, שסבבו את ימיי בשבוע האחרון. הספר מופלא. כתוב בצורה שלא מאפשרת להניחו מהיד, בקולה של גרייס שמגלה כל פעם עוד רמז ועוד סוד ועוד טפח מהסיפור, שמשתרע על פני מאה שנים משמעותיות בהיסטוריה. מאחלת לעצמי להיתקל בעוד הרבה ספרים כאלה בעתיד.