חלון פנורמי, לדעתי, הוא לא הסיפור הקלאסי של הפרברים האמריקאיים. פרנק ואיפריל וילר הם לא הזוג הבורגני הטבעי (כמו למשל האתלט והמעודדת לשעבר ): הם עברו תקופת הוללות ניו-יורקית, והם מפגינים בינם לבין עצמם רתיעה מזלזלת מאורך החיים הפרברי בו הם לוקחים חלק.

מידת המודעות שהם מפגינים בזלזול הזה מאוד הפתיעה אותי, בעיקר בגלל שהספר עצמו נכתב בפער קטן מאוד מהתקופה אותה הוא מתאר, בין סוף שנות החמישים עד תחילת שנות השישים. תקופה שבה חלום האמריקאי אודות הבית בפרבר היה בשיאו, ולכן לא היה צפוי מהלכו של הסופר, ששם בפיהם של גיבוריו דברי ביקורת רווי מודעות על מגרעות חיי הפרבר (בפרט משום שהדמויות הן לא לחלוטין בשולים, הם אינם ביטניקים לדוגמא).

העמדת הפנים של פרנק ואיפריל לא מכוונת להציג חיי פרבר נקיים ומושלמים. אם יש משהו ששתי הדמויות נאחזות בו, הרי אלו ימי נעוריהם בוילג'. הדמויות נהנות במודע להפגין מידה של רישול ומרידה במוסכמות - פרנק וילר בוחר במודע עבודה משעממת כדי שלא יקשר אליה וזהותו תטמע בתוכה, והבית שבחרו אינו בשטאנץ הפרברי של השכונה שלהם. פרנק ואיפריל דווקא מתאמצים להוכיח לעצמם ולאחרים שהם אינם מה שהם חיים- שהם מענינים יותר, ציניים יותר ואפנתיים יותר משכניהם לפרבר.

החלון הפנורמי שבבית הוא שמאכזב מאוד את בני הזוג, משום שהוא מסמן את הבאנאליות של הארכיטקטורה הפרברית שהם מנסים כל כך להמנע ממנה.

בעיני גדולתו של ייטס היא לווא דווקא ביכולת שלו לאפיין את האפרוריות הבורגנית, אלא הרישום המדויק של הדמויות, שמונעות עד הסוף המר על ידי יומרה, הונאה עצמית והונאה הדדית.