גי-הי-נום.
מדור של אש, שאול, אחים בעיירת שריפה.
אמנם אינני גרה בישראל ועל כן לא חווה את הלחות המאוסה שמתלווה לכל צעד ושעל שאדם עושה ברחוב, אני משתדלת שלא לקרוא את החדשות היומיות על אף שהן נדחפות לי לפיד: תינוק נוסף נשכח ברכב ושבק חיים בגסיסה מיוסרת, גננת שהתיישבה על עולל משל היה כיסא, שחיתות בממשלה, תאונות דרכים, משפחות מפורקות – הכל בנוסף לחום הגדול.
אנשים עצבניים ואין זמן ואין כח וקשה לנשום.
לפעמים אני שמחה שאני גרה הרחק מכל ההמולה במקום שכוח-אל ורגוע אך לעיתים קרובות אני מתגעגעת לכל הבלגן שבתוכו אני מרגישה הכי נוח בעולם וכשאני שם, בישראל, כל הכסות יורדת ממני ואני הופכת להיות אחת העם ובין היתר גם מבלה שם: בינות בתי קפה, אנשים וחתולי רחוב
שככה יהיה לי טוב! לו היה לי מקור כספי בלתי נדלה אזי הייתי טסה פעמיים בחודש לארץ המובטחת.
ישראל משפרת אותי על אף החסרונות והופכת אותי לאדם פתוח יותר, מגמישה את הנוקשות שבי והופכת את הציניות לציוניות.
אבל היות ואין זה כך והכסף מתאדה על מיני דברים חשובים כמו משכנתה או גשר לשיניים עבור הבכור (שעולה כמו בניית גשר הזהב בסאן פרנסיסקו) אני מסתפקת בקריאת ספרים שבהם מוזכרות ערים שאני מחבבת, שפה שאני אוהבת ומקומות בהם ביקרתי כשהייתי קטנה.
אפשר לחוות עולם שלם בקריאה ואני אוהבת את האקשן, הפסימיזם והמציאות האיומה במינונים גבוהים.
כמה שיותר נורא – יותר טוב אחרת קשה לי לשאת את חיי השלווים.
הריחוק מהבלגן אמנם מועיל לבריאות אך מחרפן באיטיות.
ספרו של יפתח אשכנזי ״גיא בן הינום״ היה אם כך עבורי מזור ופתרון לבעיית השעמום.
עלילה שכולה קצב, מתח ופעולה. דמויות מעניינות, ישראליות מאוד שלא עושות חשבון לאף אחד.
למרות שהסלנג הישראלי אינו תמיד לטעמי ומילים כמו: כוסית ועל הזין עדיין מעבירות בי חלחלה, הן שובצו בהקשר המתאים והוסיפו תבלין לתוכן ולדמויות. אהבתי את העלילה העכשווית, את תיאוריה של ירושלים; העיר בה מתרחשים האירועים, את המקומות בהם ביקרתי ו/או תכננתי לבקר ובעיקר את העובדה שלא צריך לצאת ממחוזות המזגן כדי ליהנות ולפרקים גם להתענות, תלוי בסצנה.
מר אשכנזי שאת הפוסטים שלו בפייסבוק אני קוראת בהנאה מרובה התברר לי כסופר מוצלח, עדכני ומסקרן.
משום מה חשבתי שהוא מורה לספרות אך התברר לי כי איש עט מיומן הוא, מה שמאוד משמח כי אני תמיד בעד אנשים מוכשרים.
השתלשלות הסיפור הזכירה לי מעט את העדכונים בוויאנט שמזמזמים לי בנייד בקביעות: פעולה רודפת פעולה, שחיתות במשטרה והשלטון וכמה אינדיבידואלים הנלחמים ברשע ועל אף קשיחותם החיצונית הם רכים וטובים מבפנים.
משב רוח מרענן לקיץ חם שכזה, התרשמתי לטובה.

לספר הזה חיכיתי הרבה. באתי לספריה פעם אחר פעם, הספרניות כבר הכירו אותי ואמרו לי כל פעם בצער: "ריצ'ר עוד לא הגיע..."
ובכן, בסוף גם ריצ'ר הגיע. קראתי בנשימה אחת את כולו, ולדעתי הספר שונה קצת מהשאר. גם בספר זה יש מכות, נשים חכמות, והספר מתחמם לקראת הסוף.
אך העלילה כאן מורכבת פחות מספרים אחרים, ובעיקר יש לנו דיונים. האם x הוא סוכן של y או בכלל מגוף z. על כל פסיעה אחת בעלילה, מגיעים המון השערות וניתוחים שלא ממש קל להבין את כולם. וגם לא ממש מושכים לקריאה. הרי ממילא עוד עמוד או שניים או מאה כבר נדע בשיוק מי עשה מה, אז למה כל ההשערות? אבל עדיין, ספר חכם, מתוחכם, עשיר בטקסטים ציניים מבריקים מתוצרת ג'ק ריצ'ר.
בקיצור, רוצו לקרוא, ושימו לב שאף סוכן בחליפה ומשקפי שמש לא עוקב אחריכם.

אני זוכרת את האקדח הראשון שהיה לי. אקדח קפצונים שחור עם קת חומה מחוספסת. לא איזה מותג או משהו מיוחד. סתם אקדח צעצוע. אבל מלבד אוסף הברביות שלי זה היה הצעצוע האהוב עלי ביותר. נהגתי להאמין פנים שאני ממש שוטרת שיורה בשודדים מסוכנים. בכל פעם הייתי מנסה שליפה מהירה ממקום אחר. פעם כשהוא נעוץ בחגורה בצד ימין שלי. פעם שהוא בנרתיק החגור במצולב.
כל זה היה לפני הרבה שנים. החיבה לאקדחים עזבה אותי עוד כשהייתי בגיל חד סיפרתי. ובכל זאת, את התחושה של האקדח שנשלף ישירות מהגוף אני עדיין זוכרת היטב.

כמו שבעלי תואר ממכללת אפרתי למדעי לי צ'יילד כבר יודעים היטב, ג'ק ריצ'ר הוא שוטר צבאי לשעבר. גבר גבוה וחסון, בעל תושיה אינסופית, מומחה באומניות לחימה שונות (איזה?) באקדחים, ובכל מה שקשור ללחימה ולהשרדות בכלל. בדיוק הטיפוס שהייתם רוצים לידכם בשעת מלחמה, ולא הייתם רוצים כאוייב שלכם. ג'ק, כל מה שאני עומדת לכתוב כאן הוא לא עירעור חס וחלילה על מעמדך כלוחם מספר אחד בשטח. זו לא אשמתך, זה צ'יילד.

הספר הזה בנוי כולו על אקדחים. ניכר שצ'יילד גיגל המון סוגים של אקדחים וקרא עליהם כל פרט אפשרי. לצערי צ'יילד התעקש לחלוק איתי בהרבה יותר מדי עמודים בספר את כל המידע שאסף. שמות של כל מני אקדחים, מראם, משקלם המדוייק ועוד מני טריוויה שכזו.
לעומת זאת, ריצ'ר השוקל כל תנועה שלו בקפידה לפני שיצא לקרב, לא משקיע אפילו דקה אחת של מחשבה כדי להחליט איך הכי כדאי לשאת את האקדח או איך לשלוף. כשהוא יורה הוא לא מרגיש רתע, וגם לא מרגיש את הקרירות הפתאומית הזו של אקדח שנשלף ישירות מהעור החשוף.
כל הדמויות בספר מחזיקות רק באקדחים של החברות הנחשבות ביותר. נו באמת. זה כאילו שכולם נוסעים בלמבורגיני ואפילו לא במרצדס. בקיצור, למרות שהחוש הטכני שלי הוא הסטראוטיפ של הבלונדינית, התחושה שקיבלתי היא שצ'יילד לא היה במטווח מימיו.