מישהו כותב ברגישות מרובה על אדם ועל טבע. כותב עם המון אמפטיה ואהבה.
כאילו שיש כאן מיתר מאוהב : ) בעל קול מיוחד, הנפרט ומתנגן ~~
אפשר לחשוב שזה אולי יואב, הגיבור המתחבט, אבל אני אומרת שזה שיינפלד :)
שיינפלד מאוהב בעברית הרוקדת לקולמוסו, כמו נחש לגוף המחלל.
הוא מאוהב בטבע, רגיש לכל ניד ורחש.
מאוהב באדם , בחיים , בבריאה. (לגבי שרון אינלי מושג ;)
הגיבור שלו, כמוהו : ) מאוהב באבדות שחשפו בו רגשות ותובנות, והפכו כה אנושיות - פיסות חיים עם שם וסיפור, עד כי הוא נסער מן הרעיון להוציא את האבדות למכירה פומבית.
האבדות הביאו אותו לרקום אהבת חיים פנימית, נושמת ועורגת, שאינה מתכחשת לארועי החיים.
אהבה אנושית המעיזה לברר ולהשתקף מול כל הצבעים הנמהלים בתוכו. אלו המרצדים ונכונים ליום ססגוני, ואלו המכבים את השמש באמצע חייה ומשכיבים אותו לשבוע שלם במיטה.
שיינפלד לא המציא את האבדות. הן של האנושות, ומובאות כסמל למה שאנו מאבדים בחיים, ולכך שתמיד נבקש למצא לנו - אהבה , שמחה, בהירות, הגנה, עונג, עניין בחיים, קשרי ידידות משפחה וכו'. אבל הוא, כמו פותח דלת אל מרחב מהוסס, וצולח מסלול בשפה קולחת ונעימה, (להוציא את הדיאלוגים של החבר'ה, ובמיוחד של יואב עם שרון , שהיה שם משו קצת שטוח עד מרוח).
יש בהחלט חוט שזירה רך בין הדמויות, האבדות והמסר שלהן.
מיכאל מבעבע המון רגש בכתיבה המטאפורית שלו.
בראשונה הרגשתי שתאורי השדה אותו חוצה יואב כדרך קיצור, מופרזים, ודי להעיק עם זה בכל חציה, אך מבט נוסף הע(א)יר בי דעת ונשימה גם על המוכר והידוע : לא להשאב לשיגרה(ע).
