אהבתי את הספר הזה בגלל שוולבק כותב בו בחוסר בושה. הוא משתייך לקבוצת המדוכאים והמובסים, אבל אולי בגלל הגיל שבו הספרים שלו להופיע, אני יכלתי ממש לראות את האדם מאחורי הספר, וגם על הספר - הוא פשוט מופיע על הכריכה, בשיא עליבותו, עם השקית סופר מרקט ביד והבעה ניפסדת, לבוש ברישול. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, ככל שוולבק הולך ומבסס בספר את הלך הרוח המלנכולי שלו ואת תפקידו בשולי החברה כך הוא מעז יותר לומר את האמת שלו. ההתחלה של הספר מתארת שיגרת חיים של בעל מקצוע אפור, ורק ההמשך מגלה לקורא תובנות של וולבק על החיים. ככה הרגיש לי הספר - עם זרימה. הרגשתי שוולבק מדבר אלי, הקורא ומספר לי מי הוא. אחרי שהוא נתן לי להכיר אותו מספיק כדי שהוא ירגיש בטוח, הוא מספר לי מי דפק אותו ואיך. הוא ממשיך אחר כך עם האמת הזו, ועם חוסר הבושה ומתאר סיטוטציות קשות של אלימות ופגיעה. ברגעים האלו וולבק נראה לי הכי מחובר, והכי חזק. הוא יכול לומר שהחיים מכוערים ושהם דפקו אותו. לי נראה שעצם זה שוולבק יכול לכתוב את הספר הוא לכשעצמו מספר על צמיחה. הקול שלו נשמע. בהמשך הוא כתב את "להישאר בחיים". מי שקורא את שני הספרים אחד אחרי השני יכול לראות את ההתקדמות. בספר השני הוא כבר פורש מישנה פילוסופית עמוקה, לוחמנית. איפה זה ואיפה הטיפוס הנפסד מ"הרחבת תחום המאבק" שרק מחכה שהחיים יגמרו.. יש לו פואנטה לוולבק. צריך לקחת את הזמן לחשוב עליה. הניאו ליברליזם של המין נמצא כאן, וכמו הניאו ליברליזם הכלכלי, הוא כאן כדי להישאר.

אפשר היה לצפות שדבריו של הומניסט יצבעו את המציאות בורוד. קורצ'אק לעומת זאת מתאר את המציאות בצורה מאוד מפוכחת, לרבות התוקפנות של ילדים והתסכול והקושי של המבוגרים בטיפול בהם. הביטוי "הכלה" מקבל אצלו משמעות מאוד מובנת כאשר הוא מתאר את ראייתו את הדברים. קורצ'אק הולך רחוק במשקל שהוא נותן למקומו של הילד בעולם ומיתוך כך יחסיו עם הילדים מתאפיינים בתקשורת בגובה העיניים, שיש בה מתן קרדיט גדול ואחריות. לצד זאת הוא מסוגל לרדת לפשרן של ההתנהגויות הקשות של הילדים סביבו. הכל מתבטא בספר הזה, אשר מורכב מפיסקאות עוקבות שמנוסחות בצורת המלצות והסברים באשר ליחס לילדים.

אהבתי את הספר הזה בגלל שוולבק כותב בו בחוסר בושה. הוא משתייך לקבוצת המדוכאים והמובסים, אבל אולי בגלל הגיל שבו הספרים שלו להופיע, אני יכלתי ממש לראות את האדם מאחורי הספר, וגם על הספר - הוא פשוט מופיע על הכריכה, בשיא עליבותו, עם השקית סופר מרקט ביד והבעה ניפסדת, לבוש ברישול. אני חושב שבאופן פרדוקסלי, ככל שוולבק הולך ומבסס בספר את הלך הרוח המלנכולי שלו ואת תפקידו בשולי החברה כך הוא מעז יותר לומר את האמת שלו. ההתחלה של הספר מתארת שיגרת חיים של בעל מקצוע אפור, ורק ההמשך מגלה לקורא תובנות של וולבק על החיים. ככה הרגיש לי הספר - עם זרימה. הרגשתי שוולבק מדבר אלי, הקורא ומספר לי מי הוא. אחרי שהוא נתן לי להכיר אותו מספיק כדי שהוא ירגיש בטוח, הוא מספר לי מי דפק אותו ואיך. הוא ממשיך אחר כך עם האמת הזו, ועם חוסר הבושה ומתאר סיטוטציות קשות של אלימות ופגיעה. ברגעים האלו וולבק נראה לי הכי מחובר, והכי חזק. הוא יכול לומר שהחיים מכוערים ושהם דפקו אותו. לי נראה שעצם זה שוולבק יכול לכתוב את הספר הוא לכשעצמו מספר על צמיחה. הקול שלו נשמע. בהמשך הוא כתב את "להישאר בחיים". מי שקורא את שני הספרים אחד אחרי השני יכול לראות את ההתקדמות. בספר השני הוא כבר פורש מישנה פילוסופית עמוקה, לוחמנית. איפה זה ואיפה הטיפוס הנפסד מ"הרחבת תחום המאבק" שרק מחכה שהחיים יגמרו.. יש לו פואנטה לוולבק. צריך לקחת את הזמן לחשוב עליה. הניאו ליברליזם של המין נמצא כאן, וכמו הניאו ליברליזם הכלכלי, הוא כאן כדי להישאר.

אפשר היה לצפות שדבריו של הומניסט יצבעו את המציאות בורוד. קורצ'אק לעומת זאת מתאר את המציאות בצורה מאוד מפוכחת, לרבות התוקפנות של ילדים והתסכול והקושי של המבוגרים בטיפול בהם. הביטוי "הכלה" מקבל אצלו משמעות מאוד מובנת כאשר הוא מתאר את ראייתו את הדברים. קורצ'אק הולך רחוק במשקל שהוא נותן למקומו של הילד בעולם ומיתוך כך יחסיו עם הילדים מתאפיינים בתקשורת בגובה העיניים, שיש בה מתן קרדיט גדול ואחריות. לצד זאת הוא מסוגל לרדת לפשרן של ההתנהגויות הקשות של הילדים סביבו. הכל מתבטא בספר הזה, אשר מורכב מפיסקאות עוקבות שמנוסחות בצורת המלצות והסברים באשר ליחס לילדים.

עבורי הספר המחיש עד כמה דרכו של של האיש היתה רצופה בפוליטיקה אפורה, לעומת המיתוס העצום שהאיש מהווה והרושם של אדם כל יכול שמשתקף לעיתים בתרבות האמריקאית. קינג הצליח להשפיע על ההסטוריה האנושית ולעשות שינויים מרחיקי לכת גם ללא כוח טוטליטרי בידיו. הוא נדרש לנווט בין המון איגודים מסוגים שונים. הנה חלק מהגופים שייצגו את הקהילה שלו באמריקה ועסקו במעמדה בארה"ב - NAACP (האגודה הלאומית לקידום צבעוניים), CORE (הקונגרס לשיוויון גיזעי), SCLC (ועידת ההנהגה הנוצרית של הדרום, בראשה גם עמד), ארגוני זכויות אדם שונים, אגודי סטודנטים ועוד ועוד. על הקושי של האדם השחור באותם ימים, שנות השישים של המאה העשרים הוא אמר: "כשאתה מנסה להסביר לביתך בת השש למה אינה יכולה ללכת לפארק שעשועים שפורסם כרגע בטלויזיה, לראות דמעות נקוות בעיניה כשנאמר לה שהלונה פארק סגור בפני ילדים שחורים, ורואה עננים מתחשרים של רגשי נחיתות מתחילים להווצר בשמי חייה הקטנים, ורואה אותה מתחילה לעוות את אישיותה בכך שהיא מפתחת מרירות לא מודעת כלפי הלבנים; כשעליך לרקוח תשובה לבנך בן החמש השואל: אבא, למה הלבנים מתיחסים כל כך לא יפה לשחורים?; כשאתה נוסע מקצה הארץ לקציה ונאלץ לישון לילה אחרי לילה בפינות המסורבלות של מכוניתך מפני ששום מוטל לא יקבל אותך; כשאתה מושפל על בסיס יומיומי על ידי שלטים שנכתב בהם לבנים ושחורים; כששמך הפרטי נהיה כושי, שמך האמצעי נהיה בוי, ולא משנה בן כמה אתה, ושם משפחתך נהיה ג'ון, ואשתך ואמך לעולם אינן זוכות לכינוי הכבוד גברת; כשאתה מוטרד ביום ומודאג בלילה מהעובדה שאתה שחור, וחי דרך קבע בעמדת התגוננות, ולעולם אינך יודע בדיוק מה מצפה לך, ואתה רדוף בידי פחדים חיצונים וטינות פנימיות; כשאתה נלחם עד בלי דיי בתחושה מנוונת של אפסיות, רק אז אתה מבין למה קשה לנו לחכות" הספר מביא תיאור של קורות הדרך שלו, אשר לצד כישרון נאום ואסרטיביות שנעזר בהם ניחנה גם בלא מעט מזל וצירוף נסיבות, אך היה בה גם משהו שלא שייך לכל אלה: נחישות. הכרה שזו הדרך, ועמוד שידרה פנימי שגם לנוכח עולם קפקאי ידע לומר מה טוב ומה רע.

כנראה שיהודה אטלס התפכח מהלך הרוח התמים משהו של "הילד הזה הוא אני". בספר הזה הוא מביא עולם יותר מציאותי של ילד שאבא מכה אותו לפעמים ואמא שלא קשובה אליו כמו שצריך. ספר שמביא לא רק פחדים אלא גם כאב. בד"כ ברמיזות, כפי שהדברים עוברים במחשבתו של ילד שלא מבין מה עובר עליו, ורק יודע שהוא רוצה לצעוק באמצע הלילה. כאחד שמטפל בילדים במצבי חירום, הספר מאוד נגע לליבי.