קראתי לא מעט ספרים מצמררים, אך תמיד אני מוצא את עצמי משתאה מחדש נוכח העובדה שאת הסיפורים המזעזעים ביותר כתבה המציאות.

כולנו הורגלנו משחר הילדות לשמוע וללמוד את סיפורי הגבורה של היהודים בשואה. בספר זה, לוי מציג גם את פניהם הפחות יפים, אלה שנאלצו לעיתים לבגוד איש בזולתו על מנת לזכות בעוד כמה רסיסים של חיים.

מתוך הספר:

""משום שמחנה אושוויץ היה קיים בעולם הזה, אני חושב שאל לו לאדם לדבר על השגחה במרומים"

"מן הדרגש שלי, שבקומה השלישית, רואים ושומעים את קון הזקן המתפלל בקול רם, כובעו על ראשו, מתנודד בחוזקה. קון מודה לאלוקים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה.
האומנם אינו מבחין בפאפו היווני, שהוא רק בן עשרים ומחרתיים ילך לתאי הגאזים. פאפו יודע זאת, הוא שוכב ואינו מסיר את מבטו מן הנורה, אינו פוצה פה, שום מחשבה אינה חולפת במוחו? האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם?
אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון."

כיצד ניתן להעביר את מה שהיה שם לדורות הבאים? לא ניתן.
אבל פרימו לוי מתקרב לכך ככל האפשר.

תחושה אופטימית אופפת אותי, שקרוב היום שבו אצליח לפצח (ולנסח !) את הבסיס המשותף לרוב הסופרים הישראליים מדור "הגל החדש", העכשווי; נראה לי שזה הולך להיות משהו שקשור לעומס "התובנות" שהם מלעיטים בהן את ספריהם ומהם – ישר עלינו; מעין מוטאציה גנטית מוקצנת ומופרכת של "פולקלור אמרות השפר בבסיסי צה"ל", עליהן נהגנו להסתלבט בטירונות ולעיתים אפילו ביומיום של השירות ("הבסיס הוא שלך – השכם להרגו !" וכיוצא באלה), בפרט אם שובצת כקלבני"ק מקומבן ונותר לך שפע של זמן להשקיע בקריאת "יצירתו" האחרונה של הרס"ר עבאדי, או אפילו להשתתף בועדת החירום שקבעה את "עיצובה הגראפי" (עלק).

לא, אני מתכוון ברצינות : אחרי שקראתי שניים של הייטנר, שניים של בוסי, אחד של אשרי, אחד של ידלין ונחשפתי לעוד שני תסריטים של האחים לוי (רשף והשני), נראה לי באופן די מבוסס, שמה שהחברה' האלה מנסים לעשות בעיקר, הוא לפרסם את כל הגיגי-התחת של חבריהם המטורללים, שנאספו משלל מסגרות חייהם השונות ולגרום לקורא להתבאס מהקטע של איך-לא-היה-זה-הוא-שחשב-לפרסם-את-החרטה-הזאת-קודם... והרי זה כל כך בסיסי ומתבקש ! כמו האהבלים האלה שנוסעים בעגלות מימי המצאת הרכב, אבל טורחים לתלות מאחורה שלט שאומר – "טרנטה – אבל לפניך !"...
העלילה של הספר היא משנית לחלוטין לדידם, פלטפורמה מקרטעת, שתפקידה הבלעדי אינו אלא לשאת את קלסר זנבות המחשבה המעייפים הללו, שפע עצות-חינם לחיים טובים, רק שלך תזכור את הכל אח"כ... נכנס מפה ויצא משם.

נעה ידלין, עורכת ב"מעריב" ובעלת טורים ובלוגים עם שיעורי צפייה ותגובה גבוהים, היא מישהי שאת האג'נדה שלה טרם הצלחתי עד כה לפענח. היא לא לגמרי פמיניסטית, לא לגמרי ליברלית, לא לגמרי שמאלנית והחומרים שהיא מפרסמת נגועים תמיד בכל מיני 'הפוכות' כאלה, שמצריכות לפעמים תואר שני בבלשנות מהסורבון כדי להבין את המשתמע.