"וזרח השמש" הוא יצירה פשוטה ונפלאה, מלאה ברבדים הנפתחים כמו מניפה ואיכשהו גם כרונולוגיה בוסרית העוסקת בנושאים נושנים באורח אדיש ומשועמם. אוהדי הספר יגידו שהקורא צריך לראות את היצירה דרך עיני התקופה. הוא אינו אדיש אלא משקף אדישות, הוא אינו ניהיליסטי אלא משקף אבדן ערכים. הרומן מבקר את החברה האירופאית שאחרי המלחמה במינימליזם רגיש. ובהצגת התקופה כמו שהייתה, בסגנון גמיש ואוורירי, הרומן מתמסר לאמת הגדולה מעמדה זו או אחרת, ושואף לתפוס משהו נצחי. ומנגד יגידו המבקרים שכמה שלא נחפש לא נמצא ברומן שום "תקופה", וכי מרוב מינימליזם ואווריריות בעצם לא נמצא פה שום דבר. "וזרח השמש" מטיל על הקורא למצוא עומק בדמויות שטוחות, רבדים בדיאלוגים תפלים. ללא ההילה ההיסטורית הרי שנמצא לפנינו רומן רזה שמתוך גסות דווקא מתאר רק את השכרות, האלימות והבטלה מתוך עיני אימפוטנט חסר תקנה. מי שאוהב את הרומן יגיד שזה בדיוק העניין, זה "הדור האבוד" של ראשית המאה זו חבורה המייצגת את המודרנה כולה, המואסת בבתי הקפה ומחפשת אומנות בלחימה עם הפר. ואמנם גם המבקרים יסכימו ש"וזרח השמש" הוא בבואה של העידן המודרני, עידן בו גבולות האומנות לא הפסיקו להימתח. אלא שבעוד האחד משבח את הגיוון השני בוכה על אבדן הצורה. שאלה פוסט-מודרנית תהיה, מי כאן השמרן?

יותר מדי רכילות, מעט מדי פילוסופיה.

"וזרח השמש" הוא יצירה פשוטה ונפלאה, מלאה ברבדים הנפתחים כמו מניפה ואיכשהו גם כרונולוגיה בוסרית העוסקת בנושאים נושנים באורח אדיש ומשועמם. אוהדי הספר יגידו שהקורא צריך לראות את היצירה דרך עיני התקופה. הוא אינו אדיש אלא משקף אדישות, הוא אינו ניהיליסטי אלא משקף אבדן ערכים. הרומן מבקר את החברה האירופאית שאחרי המלחמה במינימליזם רגיש. ובהצגת התקופה כמו שהייתה, בסגנון גמיש ואוורירי, הרומן מתמסר לאמת הגדולה מעמדה זו או אחרת, ושואף לתפוס משהו נצחי. ומנגד יגידו המבקרים שכמה שלא נחפש לא נמצא ברומן שום "תקופה", וכי מרוב מינימליזם ואווריריות בעצם לא נמצא פה שום דבר. "וזרח השמש" מטיל על הקורא למצוא עומק בדמויות שטוחות, רבדים בדיאלוגים תפלים. ללא ההילה ההיסטורית הרי שנמצא לפנינו רומן רזה שמתוך גסות דווקא מתאר רק את השכרות, האלימות והבטלה מתוך עיני אימפוטנט חסר תקנה. מי שאוהב את הרומן יגיד שזה בדיוק העניין, זה "הדור האבוד" של ראשית המאה זו חבורה המייצגת את המודרנה כולה, המואסת בבתי הקפה ומחפשת אומנות בלחימה עם הפר. ואמנם גם המבקרים יסכימו ש"וזרח השמש" הוא בבואה של העידן המודרני, עידן בו גבולות האומנות לא הפסיקו להימתח. אלא שבעוד האחד משבח את הגיוון השני בוכה על אבדן הצורה. שאלה פוסט-מודרנית תהיה, מי כאן השמרן?

אפתח בוידוי: עוד לפני גמר הספר נכנסתי לאתר זה, לערך זה, רפרתי קלות על סמל כוכביו ולחצתי על הלחצן שאמר- "ספר מעולה". קרי, הצבעתי לפני שגמרתי את הספר. למה? ובכן לשאלה למה אין אף פעם תשובה אחת ויחידה (אלא אם כן התשובה היא "ככה"). מצד אחד היבטתי על צמד המילים "ספר מעולה" ואמרתי לעצמי "פרדוקס?, הספר מעולה". והוא אכן מעולה, כבר מן העמוד הראשון, כבר מן הרעיון. מצד שני חששתי שאסיים את חיי לפני שאסיים את הספר. וכאן בהחלט ניתן לציין- מדובר בספר מפרך לקריאה. ומצד שלישי התפלפלתי ביני לביני כי אין זה משנה אם קראתי את המילה האחרונה בספר או אם לאו- כי הספר הזה (כמו הרבה אחרים) הוא הרבה יותר מעלילה גרידא, לדידי העלילה בו כלל לא מעניינת, הוא הנסיון הספרותי הכי מושקע (ולטעמי גם הכי מוצלח) ליצור פסיפס מדוקדק של אלפי גורמים ולשזור אותם למבנה ברור למחצה. אומנות מודרנית משהו. כאשר הבנתי זאת נפל בי דבר: כך למעשה צריך להכתב ספר. יוצרים מאז שחר ההיסטוריה נפלו קורבן לרצף מחשבתי כרונולוגי- כאילו כלל הדברים מתרחשים בזה אחר זה ויוצרים דבר הגיוני. ביוליסס לפעמים ניתן לתהות האם באמת השורה הזו נכתבה אחרי השורה ההיא? האם לא היה הגיוני יותר שהיא תוצב במקביל לה? לידה? אני חושב שבשבירה הזו יוליסס הפך ל"ספר מעולה" בעיני, וזה כלל לא שינה לי אם אני בפנלופי או בטלמאכוס, במאבינוגיון או שמא באופישנדות. באופן פראדוקסלי את התגובה הזו דווקא כתבתי בשנייה שגמרתי את הספר, כי כנראה בניגוד לג'ויס אני עדיין כלוא בתוך מרחב המחשבה הלינארי הזה.

"וזרח השמש" הוא יצירה פשוטה ונפלאה, מלאה ברבדים הנפתחים כמו מניפה ואיכשהו גם כרונולוגיה בוסרית העוסקת בנושאים נושנים באורח אדיש ומשועמם. אוהדי הספר יגידו שהקורא צריך לראות את היצירה דרך עיני התקופה. הוא אינו אדיש אלא משקף אדישות, הוא אינו ניהיליסטי אלא משקף אבדן ערכים. הרומן מבקר את החברה האירופאית שאחרי המלחמה במינימליזם רגיש. ובהצגת התקופה כמו שהייתה, בסגנון גמיש ואוורירי, הרומן מתמסר לאמת הגדולה מעמדה זו או אחרת, ושואף לתפוס משהו נצחי. ומנגד יגידו המבקרים שכמה שלא נחפש לא נמצא ברומן שום "תקופה", וכי מרוב מינימליזם ואווריריות בעצם לא נמצא פה שום דבר. "וזרח השמש" מטיל על הקורא למצוא עומק בדמויות שטוחות, רבדים בדיאלוגים תפלים. ללא ההילה ההיסטורית הרי שנמצא לפנינו רומן רזה שמתוך גסות דווקא מתאר רק את השכרות, האלימות והבטלה מתוך עיני אימפוטנט חסר תקנה. מי שאוהב את הרומן יגיד שזה בדיוק העניין, זה "הדור האבוד" של ראשית המאה זו חבורה המייצגת את המודרנה כולה, המואסת בבתי הקפה ומחפשת אומנות בלחימה עם הפר. ואמנם גם המבקרים יסכימו ש"וזרח השמש" הוא בבואה של העידן המודרני, עידן בו גבולות האומנות לא הפסיקו להימתח. אלא שבעוד האחד משבח את הגיוון השני בוכה על אבדן הצורה. שאלה פוסט-מודרנית תהיה, מי כאן השמרן?

אפתח בוידוי: עוד לפני גמר הספר נכנסתי לאתר זה, לערך זה, רפרתי קלות על סמל כוכביו ולחצתי על הלחצן שאמר- "ספר מעולה". קרי, הצבעתי לפני שגמרתי את הספר. למה? ובכן לשאלה למה אין אף פעם תשובה אחת ויחידה (אלא אם כן התשובה היא "ככה"). מצד אחד היבטתי על צמד המילים "ספר מעולה" ואמרתי לעצמי "פרדוקס?, הספר מעולה". והוא אכן מעולה, כבר מן העמוד הראשון, כבר מן הרעיון. מצד שני חששתי שאסיים את חיי לפני שאסיים את הספר. וכאן בהחלט ניתן לציין- מדובר בספר מפרך לקריאה. ומצד שלישי התפלפלתי ביני לביני כי אין זה משנה אם קראתי את המילה האחרונה בספר או אם לאו- כי הספר הזה (כמו הרבה אחרים) הוא הרבה יותר מעלילה גרידא, לדידי העלילה בו כלל לא מעניינת, הוא הנסיון הספרותי הכי מושקע (ולטעמי גם הכי מוצלח) ליצור פסיפס מדוקדק של אלפי גורמים ולשזור אותם למבנה ברור למחצה. אומנות מודרנית משהו. כאשר הבנתי זאת נפל בי דבר: כך למעשה צריך להכתב ספר. יוצרים מאז שחר ההיסטוריה נפלו קורבן לרצף מחשבתי כרונולוגי- כאילו כלל הדברים מתרחשים בזה אחר זה ויוצרים דבר הגיוני. ביוליסס לפעמים ניתן לתהות האם באמת השורה הזו נכתבה אחרי השורה ההיא? האם לא היה הגיוני יותר שהיא תוצב במקביל לה? לידה? אני חושב שבשבירה הזו יוליסס הפך ל"ספר מעולה" בעיני, וזה כלל לא שינה לי אם אני בפנלופי או בטלמאכוס, במאבינוגיון או שמא באופישנדות. באופן פראדוקסלי את התגובה הזו דווקא כתבתי בשנייה שגמרתי את הספר, כי כנראה בניגוד לג'ויס אני עדיין כלוא בתוך מרחב המחשבה הלינארי הזה.